הבלוג של Iris Mashiach-Ambalo

הבלוג של איריס – מילים שמבקשות לגעת

ישראלית בנשמה אך נושמת בניו יורק. נשואה, אם לשלושה בנים, עורכת דין ועוסקת בנושאי הגירה. אוהבת לכתוב על החיים בכלל ועל שלה בפרט,על אמהות והתבגרות , על התמודדות עם ילד מיוחד, ועל מה שהעולם הזה מזמן לי.

עדכונים:

פוסטים: 45

החל מפברואר 2014

ועכשיו אני כותבת, לא עוד למגירה ולא רק לעצמי. כותבת כדי להוציא אל אויר העולם מילים ומחשבות שעד לא מזמן ריחפו אצלי בנשמה וחיפשו להן בית. מילים שדרכן אני חושפת נימים, פורמת קשרים, מחטטת בשריטות ובפצעים, מתלבטת , מתפללת, בוצעת ומגישה על מצע של סיפורים נתח מעצמי פתוח ולגמרי אמיתי .

30/12/2014

learn-love-writing
 יש מי שאוהב לאפות ויש מי שאוהב לצייר. אני מכל האהבות בחרתי לי אותן , את המילים הכתובות..
לפני  בערך כשנה  מתחת לשמיכה ועם טלפון ביד כתבתי סיפור ב”notes”  וככה פחות או יותר התחיל הבלוג שלי.
קדמו לסיפור הזה אלפי מילים ומחשבות שכתבתי למגירה והגיגים שהעלתי בפייסבוק, אבל ההחלטה ״בלוג״  נולדה באותו יום חורף קר. שעתיים קודם לכן דיברתי עם חברה בטלפון. שיחת חולין כמו זו שאנחנו עושות כמעט כל יום אחר הצהרים, על דא ועל הא,  אלא שהפעם ,אני לא זוכרת איך ולמה , התגלגלה השיחה איכשהו לסיפור משפחתי שלה, לאח שהיה עוד בטרם נולדה היא עצמה ושנדרס למוות סמוך למסיבת בר המצווה שלו ועל מה עשה המוות שלו למשפחה, לאחותה הגדולה, לאמא שלה. כנראה שמירב טובה ממש בלספר סיפורים, או אולי אני טובה בלהקשיב להם, כנראה שהבלוג שלי חיכה לסיפור שיגיע, או אולי כמו תמיד זו הייתה הצטברות של גורמים ובשלה השעה, אבל מייד כשהנחתי את שפורפרת הטלפון הרימה  ״יד נעלמה״ , (קוראים לה מוזה אני חושבת) את האייפון שלי והתחילה לתקתק אותיות שהפכו למילים, למשפטים , שהפכו לסיפור. שעתיים בערך ישבתי ככה בחדר השינה שלי, מתעלמת מהילדים שנכנסים ויוצאים , מרגישה איך שורף לי הסיפור הזה באצבעות, שורף כל כך שחייב להיכתב , לובש עור וגידים, לובש את פניה של גיבורת הסיפור שלי, ואני מרגישה  אותה אצלי בין השורות באותם רגעים ממש, כאילו הייתי אני הילדה שאיבדה שם את אחיה.
ובתום שעתיים ועם מעט תיקונים שלחתי לה את הסיפור והיא קראה וחזרה אלי בדמעות, ושלחה אותו לאחותה שהיתה נסערת אף היא . ״את חייבת לכתוב, לפתוח בלוג״, פעמים רבות חיממו התגובות האלה את הלב שלי,  ופתאום הבנתי שאולי יש ממש במחמאות האלה,  שאולי באמת יש לי את זה , את הכח לגעת באחרים דרך הסיפורים שלי. שכמו קונדיטור טוב יש לי אולי כישרון לערבב תחושות, לערבל מחשבות, למהול קורט של כאב עם כוס מלאה תקוות ולבחוש את הכל לבלילה של סיפור. שאולי אני יכולה לשרטט במילים פיסות של חיים , לתמלל לסיפור מחשבה שתהיתי, חוויה שחוויתי, כמו היו אלה נורות קטנות שמציתות בי ככה לפתע להבה פנימית ומבקשות שאאיר אותן במילים.  ובעיקר, הרגשתי שאני כל כך רוצה לכתוב אותן , את המילים, רוצה שהן  יגעו ויחדרו, יעוררו חיוך או יעלו דמעה של הזדהות. ומבלי להישמע מתיימרת  הבנתי פתאום את משמעות המונח ״חדוות יצירה״ , כי  היכולת הזאת של בניית ארמונות של מילים היא אולי המתנה היפה והמשמחת ביותר, שקיבלתי פתאום באמצע החיים.
ועכשיו אני כותבת, לא עוד למגירה ולא רק לעצמי. כותבת כדי להוציא אל אויר העולם מילים ומחשבות שעד לא מזמן ריחפו אצלי בנשמה וחיפשו להן בית. מילים שדרכן אני חושפת נימים, פורמת קשרים, מחטטת בשריטות ובפצעים, מתלבטת , מתפללת, בוצעת ומגישה על מצע של סיפורים  נתח מעצמי פתוח ולגמרי אמיתי . והחיים  זימנו לי אתגר מתמשך ואינסופי של התמודדות עם ילד מיוחד שהשפיע אולי יותר מכל דבר אחר על מהלך חיי  ועל מי שאני (ונדמה  לי שיותר מכל הפך אותי קשובה כל כך לסיפורים של אחרים..)  ואני מוצאת עצמי כותבת עליו, עלי או סתם על אנשים שמזדמנים לי באמצע הדרך. כותבת  בכל מקום, בכל שעה, בטלפון, במחשב, על פיסת נייר.
אני כותבת ומרגישה את כוחן המרפא של המילים. כותבת ומרגישה איך מחשבות לובשות פתאום צורה וצבע,  מוצאות מנוח בבית של נייר.
והכתיבה בבלוג  כמו  שמה לי מראה שמאפשרת לי להביט דרך עיניים זרות דווקא פנימה אל עצמי , אל תוך הלב . פתאום אני רואה שיש גם אחרות שמרגישות כמוני, אלה שכותבות לי ״בדיוק ככה אני מרגישה״, שלעיתים אני נותנת שם וקול למה שהן חשות אך לא יודעות לומר.  ואת הסיפורים יש מי שאוהב, מחמיא ומלטף אותי, ושוב מבלי להישמע בומבסטית , לאהבה הזאת יש כח מחזק, שמעודד להמשיך קדימה , שגורם להאמין שאולי אני באמת ,ולו רק קצת, טובה..
ועכשיו שנה אחרי , כשכבר העזתי ,שמילים הפכו לבלוג,  אני שואלת את עצמי מה הלאה ולאן . פוחדת קצת לקרוא לו לחלום בשמו, אולי אפילו לא ממש מעיזה עדיין לחלום אותו , אותו חלום לכתוב ממש, מילים שייאספו לספר, שייאספו אל תוך כריכה.
מרגישה שעוד רחוק , שיש מילים רבות שעדיין מחכות לי, ואולי פעם, מי יודע, כדרכם של חלומות, יתגשם גם זה שלי , כך אני אומרת לעצמי בפרץ של אופטימיות ועד אז ותוך שנרקמים לי חלומות,  אני  מחכה לעוד ביקור של אלת המוזה, לעוד נורה קטנה שתצית בי להבה  , לעוד סיפור שיבקש ממני לספר אותו..
גם את רוצה להגשים חלומות? פתחי בלוג בסלונה.

עוד מהבלוג של Iris Mashiach-Ambalo

תצוגה מקדימה

אחד מתוך..

  הילד שלי  הוא אחד מתוך..                                                                                                                                                                          ...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

הדרך אל יעל

בדיוק שנתיים אחרי שהתחיל המסע של יעל, מסע שכלל דיאטה גדולה, שיעורי חיטוב שבועיים עם המאמן האישי שלה, רכיבה יומית על אופני הספינינג, השכמות בוקר מוקדמות לריצה על שפת הים...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

יום הולדת למיוחד שלי

נועם שלי אתה בן שמונה עשרה היום. עם כל שנה שעוברת גובר בי הפחד, עם כל שנה שחולפת מתעצמת בי החרדה מהמחר הלא נודע שלך. שמונה עשרה!! בנסיבות הרגילות זה ציון דרך משמעותי כל כך....

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה