הבלוג של Iris Mashiach-Ambalo

הבלוג של איריס – מילים שמבקשות לגעת

ישראלית בנשמה אך נושמת בניו יורק. נשואה, אם לשלושה בנים, עורכת דין ועוסקת בנושאי הגירה. אוהבת לכתוב על החיים בכלל ועל שלה בפרט,על אמהות והתבגרות , על התמודדות עם ילד מיוחד, ועל מה שהעולם הזה מזמן לי.

עדכונים:

פוסטים: 45

החל מפברואר 2014

את האישה הזאת פגשתי לשעה קלה. היא אמא של חברה טובה שלי ואת סיפור חייה הכרתי עוד בטרם נפגשנו. לא שוחחנו על הבן שלה, על כמה היא סבלה או על כמה היה קשה, דיברנו על החיים בכלל ועל גידול ילדים בפרט, שיחה אחת שהותירה בי הערצה לאישה החזקה הזו ,שלמרות שהעצב ניבט כה ברור מעיניה, היא לא הפסיקה לחייך ולהודות לאל על כל מה שהתברכה בו. אישה ברזל מזן שנראה לי שהולך ונעלם..

10/11/2014

Person-in-a-wheelchair-007-300x180

שעת נסיעה הפרידה בינה לבין בנה שהתגורר במעון חוסים בחיפה. מדי שבוע בימי רביעי הייתה נכנסת לפיאט הקטנה שלה, מניחה במושב שלידה את קופסת העוגיות שאפתה לו ולצוות המטפל בו, מתניעה ונוסעת לבקר אותו. כך במשך שלושים וחמש השנים האחרונות מאז היה נער בן שבע עשרה. יכולה היתה לספור על כף יד אחת את המקרים בהם לא עלה בידה להגיע לביקור השבועי. שנים ארוכות בגשם זועף או בימי שרב לוהטים הייתה מתפנה מכל עיסוקיה והולכת אליו.
הוא היה בנה הבכור ובגיל שנה חלה בדלקת קרום המוח והפך משותק בגופו ובמוחו ומאז נותר ישוב בכסא גלגלים, ראשו שמוט קדימה, ידיו רפויות כמו היו של בובת סמרטוטים. רק עיניו בהקו עדין וניצוצות של שמחה זרחו בהן בכל שבוע כשהיתה נכנסת אל החדר, אומרת ״בוקר טוב ילד שלי״ ומנשקת אותו על ראש שהשיער בו החל מאפיר.
היא הייתה אישה צנומה וקטנת אברים והוא ילד שמנמן שבגר והיה לנער גדול ממדים. שנים טיפלה בו בבית, נשאה אותו מכסא הגלגלים אל המכונית, אל המיטה, אל האמבטיה, אך משגדל כבד המשא ולא יכלה עוד. או אז הבינה כי הגיעה השעה להוציאו מהבית ולמצוא לו פתרון דיור שיהלום את צרכיו המיוחדים.
לא קלה עליה היתה ההחלטה. בכור בניה הוא היה, בבת עיניה , ״אבא״ קראה לו כי נשא את שמו של אביה עליו השלום, וברקע ממנו באה אם לא נוטשת את ילדיה, גם אם הטיפול בהם קשה ומפרך. בסביבה בה גדלה מצופה היה ממנה שתטפל בו עד סוף ימיה ותפקיד את הטיפול בו בידי בנותיה כשלא תוכל עוד לטפל בעצמה. כך חונכה , כך טיפלה בהוריה הזקנים עד שהלכו לעולמם, כך מטפלת היא עכשיו בבעלה המזדקן הסובל ממחלת הפרקינסון, בשקט, באהבה, במסירות אין קץ. אך איתו, בנה שהיה יקר לה מכל, היא כשלה, לא עמדה במשימה. כך הרגישה בכל פעם שנכנסה אל בניין הבטון בו שכן, נבוכה בינה לבין עצמה על שזנחה אותו לחיות בין זרים.
היא גדלה באירן. בת זקונים למשפחה ברוכת ילדים. שם נישאה, שם הוא נולד לאחר שעות ארוכות של צירים שהסתיימו עם שחר באושר בל יתואר כשהביטה בעיני השקד שלו , יונק בשקיקה מחזה. הוא היה יפה התואר, עורו בהיר ותלתליו רכים וכמה גאה היא הייתה אז להתהלך איתו ברחובות העיר כשהוא ישוב בעגלה. נזכרת איך היו עוצרים אותה מכרים , מביטים בו בחיוך רחב, מחמיאים בזהירות שלא להביא עליו חלילה עין רעה..
אלה היו ימי האושר שלה . היא היתה צעירה, יפה, אהובה ונאהבת ומעל הכל היא הייתה אמא, התגשמות כל החלומות .
ובבוקר אחד התנפץ החלום המתוק, בבוקר בו קם קודח מחום , וכשזרם ההקאות לא פסק והוא החל מפרכס הם מיהרו לרופא. אולי זו היתה אבחנה לא נכונה, או טיפול כושל וחוסר ידע, או אולי היא חושבת היום לעצמה, אצבע אלוהים. התוצאה חד הייתה, דלקת קרום המוח שהסתבכה והותירה אותו עם פיגור שכלי קשה ושיתוק מוחלט בגופו.
חודשים מספר לאחר מכן הם עלו לישראל. היא עדיין קיוותה שיימצא לו שם טיפול נכון ואולי יצליח להשתקם. כה רבות דובר במדינה המתפתחת , במכשור וברפואה המתקדמת, אך תקוותיה נגוזו ולאחר ביקורים אין ספור אצל רופאים מומחים היא קיבלה עליה את הגזירה.
אישה דתית הייתה והאמינה שהכל משמיים. ועתה משאזלו הסיכויים שיבריא , היא השקיעה את כולה בטיפול בו ובגידול המשפחה המתרחבת, בשקט, במסירות, כמו שלימדו אותה בבית אבא, אישה מזן שהולך ונכחד מהעולם. עוד ארבעה ילדים נולדו לה והיא גידלה אותם לתפארת.
ילדים, כלות וחתנים, ועכשיו אפילו נינה קטנה שמעלה חיוך על שפתיה. והחיים היו טובים אליה היא מסכמת לעצמה סיכום ביניים, הם גם לימדו אותה לקבל באהבה את מה שניתן לה. אולי היה זה מנגנון של הישרדות , אולי כי באופייה היתה כזאת, אך היא קיבלה בהשלמה ובאהבה את שהופקד בידיה.
וכך בכל חג כשאהוביה הסתופפו אצלה  סביב שולחן עמוס במטעמים, והוא איתם ישב שם על כיסא , שמוט ראש אך עם עינים מחייכות באושר, היא הייתה מביטה סביב, מחייכת לעצמה בסיפוק ומודה לו ליושב במרומים על מה שנתן לה.
היא הייתה אישה צנומה , קטנת אברים אך חזקה כמו סלע, והעצב שניבט מעיניה לא הקדיר ולו במעט את החיוך ששכן לו שם דרך קבע על שפתיה, כמו למדו לחיות ביחד עצב ושמחה זה לצידו של זו בסימביוזה מושלמת.

עוד מהבלוג של Iris Mashiach-Ambalo

תצוגה מקדימה

אחד מתוך..

  הילד שלי  הוא אחד מתוך..                                                                                                                                                                          ...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

הדרך אל יעל

בדיוק שנתיים אחרי שהתחיל המסע של יעל, מסע שכלל דיאטה גדולה, שיעורי חיטוב שבועיים עם המאמן האישי שלה, רכיבה יומית על אופני הספינינג, השכמות בוקר מוקדמות לריצה על שפת הים...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

יום הולדת למיוחד שלי

נועם שלי אתה בן שמונה עשרה היום. עם כל שנה שעוברת גובר בי הפחד, עם כל שנה שחולפת מתעצמת בי החרדה מהמחר הלא נודע שלך. שמונה עשרה!! בנסיבות הרגילות זה ציון דרך משמעותי כל כך....

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה