הבלוג של Iris Mashiach-Ambalo

הבלוג של איריס – מילים שמבקשות לגעת

ישראלית בנשמה אך נושמת בניו יורק. נשואה, אם לשלושה בנים, עורכת דין ועוסקת בנושאי הגירה. אוהבת לכתוב על החיים בכלל ועל שלה בפרט,על אמהות והתבגרות , על התמודדות עם ילד מיוחד, ועל מה שהעולם הזה מזמן לי.

עדכונים:

פוסטים: 45

החל מפברואר 2014

איך מרגישה אמא ישראלית שחיה בניו יורק כשהבן שלה אורז מזוודה ונוסע לישראל לשישה חודשים בימים טרופים כאלה

27/07/2014

unnamed

ביום שלישי הקרוב אנחנו נסיע את הילד הגדול שלנו לשדה התעופה JFK בניו יורק ונשלח אותו בחיבוק ונשיקה לישראל. הוא נוסע לסמסטר באוניברסיטת תל אביב עם עוד שני חברים וישהה שם שישה חודשים .
רגשות מעורבים חולפים בי.
לרגע לא חשש או פחד , לא מהטיסה , לא מהשהייה שם . אני לגמרי סמוכה ובטוחה שהוא יהיה בטוח. מוקף באהבה של משפחה אוהבת שמחכה לו. הוא כמובן יודע שיש צבע אדום ושצריך לתפוש מחסה ושצריך להיות בקירבת מרחב מוגן. וזהו. הוא שמח כל כך לנסוע. ציפייה של חודשים ארוכים שמגיעה לסיומה. ותחילתה של חוויה שמן הסתם תתפוש מקום חשוב בנקודות הציון ביומן החיים שלו. הבחירה בישראל כיעד לסמסטר היתה טבעית לגמרי מבחינתו. מתבקשת מאליה. הוא יכול היה פראג או ברצלונה או אולי אפילו אוסטרליה. אבל הוא ללא היסוס או מחשבה שנייה החליט ״ישראל״.

ועכשיו כשהוא עוקב יחד איתנו אחר המתרחש שם בארץ, כשהוא רואה אותי יושבת מול החדשות כשדמעות זולגות לי כמו ברז מהעיניים, כשהוא מקשיב ל CNN ובתמימות וכעס שאופייני כל כך לנעורים הוא צועק חזרה אל המסך “this is bullishit, how can they say that ?” עכשיו הציפייה רק מתעצמת. להיות שם,להרגיש את הביחד, לחיות ולו לכמה חודשים במקום שגם מבחינתו, יליד ארצות הברית, הוא בית. כי ככה חינכנו אותו כאן , שישראל זה הבית. ככה הוא למד עוד כשהיה קטן עם שירי ילדות של עוזי חיטמן ו״מעשה בחמישה בלונים״׳ , ואחר כך בגן ובבית ספר היהודי . שישראל זה לא רק איפה שאמא נולדה, או איפה שגרים סבא וסבתא . ישראל היא הבית שלנו.

אז למה צביטה בלב? אולי כי יולי 2014 הוא כל כולו צביטה אחת גדולה בלב שלי, שלנו. קיץ שהתחיל בהבטחה גדולה של שמש ובריכה ושבועות מספר של כיף איתו בבית לפני שהוא נוסע. קיץ שהתפוגג מול מסך שמהדהד ״צבע אדום״ והודעות בוואטסאפ המשפחתי ״כולם בסדר?״ ותמונות של חיילים נופלים והלוויות וחיילים בוכים ואמהות מתמוטטות. קיץ שהפך לישיבה בבית צמוד אל המחשב, לראות, לשמוע עוד שידור של חדשות, עוד פרשנות. לשנן שמות של נערים יפים, בני גילו ממש, לנסות ולו לרגע להתוודע אל סיפור החיים הקצר כל כך שלהם שנגדע ככה באיבחה של מלחמה. קיץ של שינה טרופה ויקיצה מוקדמת. קיץ של תפילה שזהו. לא עוד ״הותר לפרסום״ , קיץ מעיק, מדאיג ומדכא.

אז כן ישנה צביטה גדולה בלב שמהולה ברגשות אשם. הילד שלי כאן לידי, נוסע ללמוד, להרחיב אופקים, לבלות בחוף הים התל אביבי, לשטוף את העינים בנערות יפות בביקיני, לשטוף את הגרון באלכוהול ולחיות , ולחיות כמו שבני עשרים יודעים. כמו שהם כל כך צריכים. ושם מנגד ילדי חורף 1993, בני השנתון שלו ממש, שפורצים אל בתים ממולכדים, שמחפשים ומפוצצים מנהרות של מוות, שמאבדים ממש ככה לידם אחים לנשק, אחים. שבוכים בהלוויות, ומבקרים בבתי חולים. גברים בני עשרים שבמקום להתחיל עם בחורות על חוף הים עסוקים עכשיו בלהציל את המדינה שלנו.
ועם ים הרגשות האלה שמתערבבים בי כמו סופה של הוריקן אני אורזת שני תיקים. וחושבת לעצמי כמו תמיד איך הכל בסוף היום הוא עניין של גיאוגרפיה. איך התיקים שנארזו ומחכים ליד הדלת יכלו ללוות אותו עכשיו לאיזה חור בעזה..
שולחת את הילד הבכור שלי לארץ. גאה כל כך בבחירה שלו ומתפללת לשלום הנערים כולם..

582279_334993779902900_1089502713_n

עוד מהבלוג של Iris Mashiach-Ambalo

Thumbnail

אחד מתוך..

  הילד שלי  הוא אחד מתוך..                                                                                                                                                                          ...

תגובות

פורסם לפני 7 years
Thumbnail

הדרך אל יעל

בדיוק שנתיים אחרי שהתחיל המסע של יעל, מסע שכלל דיאטה גדולה, שיעורי חיטוב שבועיים עם המאמן האישי שלה, רכיבה יומית על אופני הספינינג, השכמות בוקר מוקדמות לריצה על שפת הים...

תגובות

פורסם לפני 6 years
Thumbnail

יום הולדת למיוחד שלי

נועם שלי אתה בן שמונה עשרה היום. עם כל שנה שעוברת גובר בי הפחד, עם כל שנה שחולפת מתעצמת בי החרדה מהמחר הלא נודע שלך. שמונה עשרה!! בנסיבות הרגילות זה ציון דרך משמעותי כל כך....

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים