הבלוג של Iris Mashiach-Ambalo

הבלוג של איריס – מילים שמבקשות לגעת

ישראלית בנשמה אך נושמת בניו יורק. נשואה, אם לשלושה בנים, עורכת דין ועוסקת בנושאי הגירה. אוהבת לכתוב על החיים בכלל ועל שלה בפרט,על אמהות והתבגרות , על התמודדות עם ילד מיוחד, ועל מה שהעולם הזה מזמן לי.

עדכונים:

פוסטים: 45

החל מפברואר 2014

ביום ראשון התקיים בניו יורק מפגן תמיכה ענק בישראל. אני הייתי שם, מלאת גאווה, חדורת אמונה בצידקתנו, כי גם אחרי עשרים שנה מחוץ לבית, אין לי ארץ אחרת.

22/07/2014

unnamed

נסערת. עייפה. סחוטה רגשית. ככה אני מרגישה בסופו של היום הזה.
יום שהתחיל, כמו כל אלה שלפניו בשבועיים האחרונים , בארבע לפנות בוקר. ככה בשבועיים האחרונים אני פוקחת עיניים לפני שהשמש זורחת, מושיטה את היד למחשב. להתחבר לחדשות כמו לחמצן.
הריחוק הגיאוגרפי מקשה עלי. חדר אחד של הלב פועם בניו יורק , השני בתל אביב, מחובר כל כך למה שקורה שם.
והיום הזה הוא התחיל בשמועה בווטאסאפ, בשורת איוב על מותם של שלושה עשר חיילי גולני. שכובה במיטה , אני מחפשת כוחות לקום, להתחיל את היום שעומד לו בפתח ומרגישה שאין בי כוחות. אני מתפללת אליו שם במרומים שזה רק רס״ן שמועתי מציק ומטריד.
שעות מספר מאוחר יותר ישובה ברכבת בדרך חזרה הביתה מפגישת עבודה , מבזק חדשות מבצבץ לי בטלפון ״דובר צה״ל אישר לפרסום..״ מחנק בגרון. אני מביטה סביב. בחור ממוצא סיני יושב לידי, מחובר למוזיקה, שלווה נסוכה על פניו המנומנמות. על רוצה לטלטל אותו, לצעוק, לספר לו מה שנודע לי עכשיו. לספר לו על שלושה עשר ילדים שהלכו, על שלוש עשרה אמהות שחרב עולמן בזה הרגע. לספר לו כמה קשה שם עם שריקות של טילים וקולות של סירנות, ופחד של ילדים , אלה שלנו, אלה שלהם. זעקה שקטה ואילמת מטלטלת אותי והוא בשלו, מחובר לקולות אחרים, קולות שפויים של מוזיקה.
אני בבית עכשיו ובעוד שלוש שעות כך נודע לי מתארגנת עצרת תמיכה ענקית בטיים סקוור שבמנהטן. אני צריכה להיות שם. זה הרי המעט שאני יכולה לעשות מרחוק. הנה אנחנו מתארגנות קבוצה של בנות, ישראליות שכמוני חיות כאן שנים, נושמות אויר ניו יורקי ומחוברות בחמצן לישראל.

photo

ואנחנו שם, עם אלפי ישראלים ויהודים שרות ״התקווה״, מנופפות בדגלי ישראל. שדירה רחבה של אורות ובניינים שנוגעים בשמים לבושה שם כחול ולבן, עטופה במפגן אהבה אינסופית. ובצד קבוצה קטנה הזויה ובזויה של סאטמרים מחזיקים בשלטי נאצה, קוראים לאובדנה של הארץ שלנו. קבוצת צעירים חובשי כיפות עומדת מנגד, מגדפת אותם בקולי קולות, הם מחזיקים בדגלים ושרים ״עם ישראל חי״.
אני עומדת שם, מקשיבה לקולות, עדה לאהבה העצומה מחד, לשיטנה שמנגד. אני חושבת על הילד שלי שנולד פה לפני עשרים שנה, שמגיע לארץ בשבוע הבא לשישה חודשי לימודים. אני חוששת. אני גאה.
אני ישראלית, ככה נולדתי, ככה נשארתי גם אחרי עשרים שנות מגורים פה. אני ישראלית גאה ואין לי ארץ אחרת.

unnamed

unnamed

unnamed

unnamed

עוד מהבלוג של Iris Mashiach-Ambalo

Thumbnail

אחד מתוך..

  הילד שלי  הוא אחד מתוך..                                                                                                                                                                          ...

תגובות

פורסם לפני 7 years
Thumbnail

הדרך אל יעל

בדיוק שנתיים אחרי שהתחיל המסע של יעל, מסע שכלל דיאטה גדולה, שיעורי חיטוב שבועיים עם המאמן האישי שלה, רכיבה יומית על אופני הספינינג, השכמות בוקר מוקדמות לריצה על שפת הים...

תגובות

פורסם לפני 6 years
Thumbnail

יום הולדת למיוחד שלי

נועם שלי אתה בן שמונה עשרה היום. עם כל שנה שעוברת גובר בי הפחד, עם כל שנה שחולפת מתעצמת בי החרדה מהמחר הלא נודע שלך. שמונה עשרה!! בנסיבות הרגילות זה ציון דרך משמעותי כל כך....

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים