הבלוג של Iris Mashiach-Ambalo

הבלוג של איריס – מילים שמבקשות לגעת

ישראלית בנשמה אך נושמת בניו יורק. נשואה, אם לשלושה בנים, עורכת דין ועוסקת בנושאי הגירה. אוהבת לכתוב על החיים בכלל ועל שלה בפרט,על אמהות והתבגרות , על התמודדות עם ילד מיוחד, ועל מה שהעולם הזה מזמן לי.

עדכונים:

פוסטים: 45

החל מפברואר 2014

העבודה שלי כעורכת דין לענייני הגירה מפגישה אותי כמעט מדי יום עם אנשים בשלל צבעים, דתות ותרבויות שחיים כאן בעיר הגדולה והמסעירה הזאת , חיים בשוליים, חיים קשים ולפעמים עצובים. הם עזבו  מאחור משפחות ובאו לגעת בחלום האמריקאי, למצוא את האושר שיביא ,כך קיוו , העושר, כמו זה שרואים בסרטים.  אנשים שחצו את גבולות במסע של ימים, התגנבו אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות מתוך תקווה שיוכלו לעבוד, לשלוח כסף הביתה  לילדים שהשאירו מאחור. שנים הם חיים פה, שורדים בעיקר. לרבים מהם סיפורים על הורה שחלה ונפטר בלי שהספיקו להיפרד ממנו,על  ילדים שעברו כבר שנים מאז נישקו נשיקת לילה טוב או כיסו בשמיכה. הם חיים כאן בצל, מסתתרים בחדרי חדרים, עובדים במטבחי מסעדות או נקיון משרדים, ללא מעמד חוקי, העושר המיוחל  לא דפק עדיין על דלת ביתם, והאושר גם הוא כך נדמה לא מצא את הכתובת .

היא אחת מאותם אנשים, סיפור אחד מני רבים . פגשתי אותה במשרדי ההגירה בניו יורק. קולגה ביקש שאייצג אותה בבקשת ההתאזרחות שהיא הגישה. עיון ראשון בניירת גילה לי שהיא חולקת איתי יום הולדת. נולדנו ממש באותו היום , אותה השנה , אך ביבשת אחרת ולחיים אחרים. אולי זו הסיבה שהיא נגעה לי בלב, פרטה על מיתר. אולי זו הסיבה שהסיפור שלה ביקש ממני לכתוב אותו.
רוהינה קראו לה והיא נולדה על גדות נהר הברביס שבמדינת גיאנה.  כמוני נושקת כמעט לחמישים. היבטתי בה נבוכה קצת מעוצמת ההפתעה שהיכתה בי כשגיליתי  שהיא ממש בת גילי. שיער אפור בצבץ תחת כובע צמר מרוט שהיה חבוש על ראשה, עורה כהה וחרוש מקמטים, היא לבשה מעיל ארוך וישן ונעלי נוחות שראו ימים טובים יותר. אישה קשת יום , זו הייתה המחשבה הראשונה שעלתה בראשי. והשנייה, שאנחנו בנות אותו הגיל, והיא נראית כל כך יותר מבוגרת.

כשאומרים שהחיים נותנים את אותותם על פנינו  מתכוונים כנראה לפניה של רוהינה. הקמטים החרושים עליהם רמזו,  עוד לפני שסיפרה לי , על מכשולים וכאבים.  העיניים שלה הקרינו עצב,  כזה שגם החיוך שחייכה כשלחצה לי את היד בביישנות , לא הצליח להסתיר.
שעתיים  של המתנה שם בחדר נתנו לי פתח להציץ אל העולם שלה, סיפור חיים כואב שהיא הרגישה צורך עז לחלוק איתי , אישה זרה שהיא פגשה היום לראשונה,  שסביר שלא תפגוש עוד לעולם.ואני כמובן הקשבתי, כאבתי, לא ידעתי מה לומר ותהיתי איך זה שאדם שנולד באותה  גלקסיה ותחת אותה קונסטלציה של כוכבים, חווה חיים שונים כל כך מאלה שלי, כאלה שלקחו  אל מחוזות קשים ועצובים כל כך. אלוהים , כך נראה, יושב שם למעלה תחת כיפת השמיים טורף חבילת קלפים ומחלק ידיים. והיד שלה  לא הייתה ״מזליקית״ בלשון המעטה..

אז ככה אנחנו יושבות לנו שם בחדר ההמתנה מחכות לרמקול שיכריז את שמה ויקרא לנו לראיון, וכמו שאני בדרך כלל עושה כדי להפיג את שממון ההמתנה והלחץ שמרגיש הלקוח שלי, ניסיתי לדובב אותה לשיחת חולין. היכן היא גרה ומה היא עושה לפרנסתה, ומתי הגיעה לארצות הברית ומי הביא אותה הבוקר לבניין. היא מביטה בי בוחנת מכף רגל ועד ראש  , תמהה , כך אני משערת,  גם היא על העובדה שאני בת גילה.
ואז היא שואלת אותי כמה ילדים יש לי , ״שלושה ״ אני  משיבה לה בחיוך (שעולה בי תמיד כשאני מדברת עליהם) והיא לפתע בוכה, בכי שקט חסר קול, רק טיפות גדולות של מים שיורדות לה מהעיניים מעידות עליו, דמעות. אני נבוכה ומבולבלת , שואלת אם הכל בסדר ולמה היא בוכה והיא מספרת לי שעד לפני שנה גם לה היו שלושה ועכשיו נותרו רק שתי בנות, ובנה הצעיר, בן השש עשרה, נפטר לפני שנה לאחר שגידול סרטני אלים ודורסני התגלה בראשו חודשים ספורים קודם לכן. אני נאלמת דום מצער וגם כי כמו תמיד בסיטואציות שכאלה לא ממש יודעת מה לומר. ״אני מצטערת״ ״זה כל כך נורא״ נשמע לי תמיד באנלי, משפטים כאלה שראוי  ונכון לומר במקרים שכאלה אבל לפתע נשמעים כמו סיסמא נבובה וריקנית. אני שולפת ממחטה ומציעה לה והיא מודה ומנגבת את פניה. מתוך התיק הישן שהיא אוחזת על ברכיה היא מוציאה תמונה ומגישה לי בשתיקה. נער שמנמן וחייכני מביט בי מתוכה. לבוש בגינס ובטריקו, משיר עיניים בחיוך רחב למצלמה.

״רושן קראו לו״ , היא פותחת ומספרת לי. ״בן הזקונים שלי שנולד אחרי שתי הבנות. כשהייתי בת שש עשרה התאהבתי במי שלימים יהיה אביו ובעלי , מוחמד קאן, אבל הורי התנגדו לקשר שבינינו מכיוון שהוא היה מוסלמי ואני בת לדת ההינדית. לא הועילו לי המחאות והתחינות. אבי איש קשה , שכף ידו היכתה בי לא אחת ובאימי כמעט מדי יום, אסר עלי להיפגש איתו ואיים כי אם אמשיך הוא יהרוג אותו בשתי ידיו. ואמי, אישה מוכה ומפוחדת, שמעולם לא העזה להפר את ציוויו , החרתה והחזיקה אחריו, ולו רק מפאת הפחד של מה יכול הוא לעולל לי אם אמרה את פיו. העוני שלט בכל פינה בביתנו, מהול באדי האלכוהול שאבי נהג לשתות ובריחות הגנג׳ה שהיה מכור להם.  הזמן חלף לו לאיטו, מוחמד עזב את הכפר והלך לחפש את מזלו בעיר הגדולה, ואני , שרציתי יותר מכל דבר אחר להשתחרר מעולו הדורס של אבי ומהעוני, נישאתי למחזר הראשון שנקרה בדרכי, גבר מבוגר ממני בשנים, לו ילדתי את שתי בנותי הגדולות. הגורל כך נדמה החליט להמשיך ולהתאכזר אלי, ושיגרת יומה המוכה והנרצעת של אמי הפכה לשיגרת יומי שלי, כשמיד אחרי לידת בתי הבכורה התחיל בעלי להפליא בי מכותיו, זורק עלי כל מה שנקרה בדרכו בשעת זעם, לא אחת פוצע וגורם לי לדמם. עשר שנים חייתי בצל האימה, סובלת בדממה עם שתי בנותי, חיה מחדש את אימת חייה של אמי והן את אימת ילדותי, ומנגד רואה כל אותן שנים את אהוב נעורי מוחמד כשהיה בא לבקר את אימו שנותרה לגור אז בכפר. ידעתי שהוא מעולם לא נישא, שהוא חי בג׳ורג׳טאון  ועוסק במסחר. ידעתי שמעולם לא שככה אהבתו אלי, המבטים שהוחלפו בינינו במפגש אקראי בחנות המכולת או בכביש שהפריד בין ביתי לביתו, העידו ששנים של מרחק לא כיבו את האהבה הגדולה שחשנו אחד לשנייה. ואז עשר שנים של חיים תחת ידו המכה של בעלי הגיעו לסיומם ביום בהיר אחד כשרכב פגע בו ודרס למוות. עדיין לא בת שלושים נותרתי אלמנה ומטופלת בשתי בנות צעירות, אך אשקר אם אומר לך שהיה לי עצוב. שמחה והקלה הציפו אותי כשנודע לי שהוא מת. שמחה שבנותי לא ימשיכו לחיות בצילו המאיים של הקלגס שהיה אביהם, והקלה שעכשיו אוכל להתחיל מחדש. מוחמד…הוא עדין שם ומחכה לי.

וכך חודש ביננו הקשר, בהחבא, עדיין יראים מידו המשחתת של אבי. חודשים ספורים לאחר מכן החלטתי לעזוב את הכפר, ולעבור לעיר הגדולה . להורי אמרתי שהצעד נובע משיקולים כלכליים, מה שלא היה לגמרי שקר, כי עם מותו של בעלי נותרתי חסרת כל. קיוויתי שבעיר יהיה לי קל יותר לפרנס אותן. אבל יותר מכל, מוחמד חיכה לי שם וקיבל אותנו בברכה, אוהב את בנותי כאילו היו שלו. שלוש שנים חיינו כך בסוד, הורי מעולם לא ידעו שהוא חזר לחיי. וכשנפטר אבי, נישאנו ושנה אחר כך נולד רושן. פרי אהבתי הנושנה והמחודשת, הוא היה הדבר הכי טוב שקרה לי אי פעם בחיים. קולות של צחוק החליפו עכשיו את אנקות הבכי שגרמו לי ידיו המכות של בעלי הראשון, העיניים שניבטו אלי מין המראה, החזירו לי חיוך, מראה לא מוכר לפנים שבגילי הצעיר כבר היו חרושות בקמטים.  חיינו לנו חיים פשוטים ומאושרים במשך שש השנים הבאות. הפרנסה היתה קשה אבל אהבה היתה בשפע והיא חיפתה על המחסור.

האושר נגדע לפתע ביום שבו מצא מוחמד אישי את מותו כשנקלע לקרב יריות בוקר אחד בדרכו לעבודה. עוד קרב רחוב של כנופיות, עניין שבישגרה שם בגיאנה. הוא מצא את מותו מכדור שפגע בו ושוב נותרתי לבד, מטופלת עכשיו בשלושה ילדים והפעם עם כאב שאין לו גבולות. שבורה וכאובה לא הצלחתי לפרנס את ילדי, וידעתי שעלי לעשות את הצעד שעושים רבים מבני ארצי; לעזוב וללכת, לנסות את מזלי באמריקה, שם ודאי אצליח למצוא עבודה, אוכל לשלוח כסף לילדי, להאכיל ולהלביש אותם. הסיכוי שכולנו נצליח להשיג אשרות כניסה היה כמובן אפסי, אך ידעתי שאם אותיר שם את ילדי סיכויי טובים הרבה יותר. הויזה אכן אושרה לי והגיעה השעה להיפרד מבני משפחתי ולעזוב אל הלא נודע. הפרידה מרושן הקטן היתה קשה לי מכל. רק בן שש שנים, לא מזמן התייתם מאביו ועתה נאלץ גם לומר שלום לאמא. הוא נשאר באחריותן של בנותי, שזה מזמן עזבו את בית הספר בכדי שיוכלו לעזור לי בכלכלת הבית.

עשר שנים שחייתי כאן לבד, רחוקה מילדי, מתקשרת אחת לשבוע לשאול לשלומם, להתעדכן. עשר שנים של עבודות נקיון של משרדים מלקטת דולר ועוד אחד, מקמצת בצרכי, מצטמצמת, מוותרת, רק חולמת על היום שבו אפגוש שוב את ילדי, שאצליח להביא אותם לכאן. עשרה ימי הולדת של רושן שלא אפיתי לו בהן עוגה , שלוש מאות חמישים ושישה ימים שלא הערתי אותו בנשיקת בוקר טוב, או כיסיתי בשמיכה, או הצמדתי רטייה כשעלה החום. ככה חייתי לי לבד, רחוקה, מתגעגעת וחולמת על היום המיוחל. והנה הוא הגיע. הצלחתי להשיג להם אשרות כניסה, ביתי הבכורה שנישאה בינתיים נותרה לגור שם,והשניים האחרים הגיעו לכאן. רושן הקטן שעזבתי לפני שנים רחוקות  הפך  לגבר צעיר וחזק, מכאיב בדמיונו לאביו. איך אפשר לתאר את הרגשת האושר שמילאה אותי בלילה הראשון כשהם ישנו שם איתי בחדר הקטן והשכור שלי, את הרגשת האושר שמילאה אותי כל יום שבא אחר כך.

אבל כנראה שמישהו שם למעלה לא חושב שמגיע לי להיות שמחה ומאושרת , מישהו שם למעלה חושב שמכסת האושר שלי צריכה להיות קצובה וקצרה. כאבי הראש היו הסנונית הראשונה שבישרה על בואה של המחלה. כאבים חזקים בלתי נסבלים שתקפו אותו לפתע. וזהו , מכאן ועד לשעת כיבוי האורות הדרך היתה קצרה וקטלנית. שישה חודשים עברו מהיום שבו הגיע לניו יורק ועד היום שהחזיר את נשמתו לאל״

אני מביטה בה, שקטה, לא יודעת מה לומר. פתאום אני מוצאת שאני מחזיקה לה את היד, לא יודעת מתי ואיך זה קרה שהיד שלה אוחזת בשלי. אנחנו יושבות ככה שקטות עוד מספר דקות כשלפתע מהדהד פתאום שמה מתוך מיקרופון, קורא לנו להיכנס לחדר מספר אחד. אני פוסעת אחריה במסדרון ארוך וצר,  נושאת בלב תפילה שקטה ״בבקשה אלוהים, בבקשה , תעשה שהיא תצליח לעבור את המבחן ולקבל את תעודת האזרחות, זה כנראה חשוב לה אם היא כאן, בבקשה״ והיא אכן עוברת ! ביציאה היא מחבקת אותי חיבוק חזק, אומרת לי תודה ומחייכת.

אני לא אראה אותה יותר אף פעם בחיים, את האישה הזאת שנולדה ממש כשאני. היא נכנסה ככה לחיי לשבריר שנייה, וככה היא יצאה. וכשאני נכנסת אל האוטו מתניעה ונוסעת חזרה אל החיים שלי, אני מודה לו לזה שם למעלה, שמחליט ומחלק קלפים, על היד שלי, על הקלפים כולם  בחבילה שלי .

עוד מהבלוג של Iris Mashiach-Ambalo

תצוגה מקדימה

אחד מתוך..

  הילד שלי  הוא אחד מתוך..                                                                                                                                                                          ...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

הדרך אל יעל

בדיוק שנתיים אחרי שהתחיל המסע של יעל, מסע שכלל דיאטה גדולה, שיעורי חיטוב שבועיים עם המאמן האישי שלה, רכיבה יומית על אופני הספינינג, השכמות בוקר מוקדמות לריצה על שפת הים...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

יום הולדת למיוחד שלי

נועם שלי אתה בן שמונה עשרה היום. עם כל שנה שעוברת גובר בי הפחד, עם כל שנה שחולפת מתעצמת בי החרדה מהמחר הלא נודע שלך. שמונה עשרה!! בנסיבות הרגילות זה ציון דרך משמעותי כל כך....

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה