הבלוג של Iris Mashiach-Ambalo

הבלוג של איריס – מילים שמבקשות לגעת

ישראלית בנשמה אך נושמת בניו יורק. נשואה, אם לשלושה בנים, עורכת דין ועוסקת בנושאי הגירה. אוהבת לכתוב על החיים בכלל ועל שלה בפרט,על אמהות והתבגרות , על התמודדות עם ילד מיוחד, ועל מה שהעולם הזה מזמן לי.

עדכונים:

פוסטים: 45

החל מפברואר 2014

08/03/2014

הסיפורים שלי נולדים מתוך התבוננות בנוף האנושי שאני חיה בו, מן המציאות שעוטפת אותי מזה כשבע עשרה שנים. כנראה שהילד המיוחד שנכנס לי לחיים לקח אותי לא רק לטראק של טיפוס הרים וחציית ימים, כנראה שהוא גם העניק לי מין עין שלישית , פנימית כזאת, שלא הייתה שם קודם. עין שמצלמת כמו ברנטגן את מגירות הלב שנעולות בתוך כספת, רואה נימים של עצב ובדידות, רואה גם יופי, חום ואהבה, במקומות שאחרים חסרי העין לא רואים, במקומות שאחרים אפילו לא טורחים לעצור, להתבונן או לגלות.

והסיפור הזה הוא אחד מאלה, ספור קטן על אישה גדולה שהחיים זימנו לי להכיר, לראות בנפש פנימה. לתהות על זה שאחרים סביבי לא רואים את המראות, לא משגיחים בצבעים, לא חשים בחום, באהבה, שיש בכמה אנשים, שמבחוץ נראים כל כך שיגרתיים. כאלה שלא מסובבים ראשים, שלא נחרטים בזיכרון, כאלה שנדמה שאלוהים צבע במכחולים כהים,  קימץ בצבע. שאת צבעי הקשת שלהם, אדום-כתום-צהוב, הוא השאיר רק לי לראות בעין הפנימית שלי, שנולדה לי עם הילד.
שנים של טיפולים ובתי ספר מיוחדים, מסע של אתגרים , מפגיש אותי כמעט יום יום עם מין כאלה נשמות. אנשים רגילים, בלי כנפיים או הילה, כאלה שמישהו שם למעלה אולי חשב עלינו כשברא אותם, עלי ועל הילד שלי. ואם האל  שם בשמיים עסוק בהרכבה של פאזל אנושי שלא נגמר ,שאין לו סוף, אז אפשר אולי לומר שהחלקיקים שלהם מתחברים עם החלקים שלנו, קשורים בקשר לא נפרם של אהבה ונתינה והתעקשות והתמדה. שנים שהם באים אלינו ללמד, לתמוך ולסייע. הם באים אלינו רכים כמו צמר גפן, חזקים כמו ברזל, עם חיוך גדול שמתחיל בזויות העין ומתגלגל אל השפתיים, עם הבטחה, מילה שמעודדת ויד שמחזיקה.

והיא אחת מאלה וקוראים לה, כמה לא מפתיע,אנג׳לה. בכל יום חמישי דפיקה קצרה בדלת מבשרת את בואה. היא נכנסת בחיוך ענק, מחבקת, מנשקת, שואלת, מתעניינת. שנים של מפגשים שבועיים במטבח אצלי בבית, היא, אני, הילד. היא מורה לחינוך מיוחד ואת שלי היא מלמדת לתקשר, לחבר מילים אל תוך משפט, מפרקת פעולות פשוטות למליוני שלבים, כדי שיהיה לו קל, שיתקדם. מוציאה אותו החוצה אל הרחובות, לאנשים , לחנויות. מוציאה מהבועה, שיסתכל , שימשש, שיבקש מהמוכר משולש של פיצה, שיושיט לו כסף, שיישב ליד שולחן, שיעמוד בתור בסופר. מלמדת איך אוכלים עם מזלג ואיך מצחצחים שיניים, איך להתלבש, לקרוא, להתאזר בסבלנות.כבר שנים, כמו שעון, כמו השמש שזורחת, היא מקיצה בשמי הבית פעם בשבוע, קרן שמש מאירה שמחממת את הלב, ולא רק את שלי , כי כמו אצלה אז גם אצלו מבצבץ פתאום חיוך שם בעיניים כשהדפיקה בדלת באה בכל יום חמישי.

והיא כזאת מין רגילה , לא יפה,  לא מכוערת,  משקל עודף, שיער  אסוף בקוקו.  היא כבר ילדה גדולה אבל אין לה אהבה או ילד. מין אחת כזאת שבחפיסה שאלוהים חילק לה לא הופיע מלך או מלכה או איזה אס שמנצח, כזאת שאלוהים שכח לצבוע בצבעים שמחים. הכל פשוט ולא מסעיר אצלה ממש כמו האוטו הקטן שהיא נוהגת בו, או הג׳ינס המיושן שחובק את המותניים.  ולמרות שהיא גדולה כבר בשנים, היא גרה עם הוריה בבית קטן בפרברים, בשולי עיר שוקקת וסואנת , בעיר שבה החלומות , כמו הבניינים, מגיעים עד לשמיים, אם רק תרצה הושט היד וגע בם. שכמו ב״סקס והעיר הגדולה״ אחרות בנות גילה לוגמות בה קוקטלים על בר ועושות אהבה בשעות הקטנות של הלילה, מבלות, מתאהבות, מתנפלות על החיים. ואצלה, שלא כמו העיר, שלא כמו הסרט, הכל עומד מלכת, ואין נסיך על סוס לבן, או מטריה צבעונית בקוסמופוליטן מתוק, וגימיצ׳ו לא יושב במגירת הנעליים וגוצ׳י לא תלוי על הקולב. ואין לה אהבות גדולות, גם לא סטוצים קטנים, והלב אף פעם לא נשבר לה והיא אף פעם לא שברה ליבם של אחרים.
כמו מים בשלולית קטנה בחורף עוברים להם חייה, עומדים ולא זורמים. בית, עבודה וילדים של אחרים. זה כל עולמה, זה כל מה שיש לה. סרט פה ושם, ספר טוב או חברה שבאה לקפה, וכל השאר לבד, בלי אף אחד שמרעיד את מיתרי הלב, שמחכה לה באישון הלילה. לא היא לא יפה או מעניינת אבל העין הפנימית שלי שמתבוננת בה כשהיא שם במטבח איתו מרגיעה, מעודדת, מלטפת,  יודעת לספר לי את מה שלא רואים בעין.

ולפעמים בסיומם של שעתיים כשהיא אוספת את המחברות ומתקרבת אל הדלת אנחנו מנהלות שיחה כזאת סתמית וקצרצרה, ולתומי אני שואלת אותה על תוכניות לסופשבוע שקרב. והיא בביישנות שמבקשת להסתיר, שלא לחשוף, אומרת לי שלא, היא עייפה מהשבוע, היא  כנראה תהיה בבית עם ספר טוב או סרט. והלב תמיד נחמץ לי כשאני סוגרת אחריה את הדלת, מתבוננת בה נכנסת אל האוטו הקטן. הלב נחמץ לי ואני חושבת אל מי אפשר להתקשר, לאיזו מחלקה שם למעלה מפנים את התלונה על איך זה שאחת כזאת כמוה עם לב מלא באהבה ורוך שמבקשים להתפרץ , מבלה את לילותיה בלי שאף אחד יחזיר לה קצת, חיה ככה בלי שאף אחד יראה.

עוד מהבלוג של Iris Mashiach-Ambalo

תצוגה מקדימה

אחד מתוך..

  הילד שלי  הוא אחד מתוך..                                                                                                                                                                          ...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

הדרך אל יעל

בדיוק שנתיים אחרי שהתחיל המסע של יעל, מסע שכלל דיאטה גדולה, שיעורי חיטוב שבועיים עם המאמן האישי שלה, רכיבה יומית על אופני הספינינג, השכמות בוקר מוקדמות לריצה על שפת הים...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

יום הולדת למיוחד שלי

נועם שלי אתה בן שמונה עשרה היום. עם כל שנה שעוברת גובר בי הפחד, עם כל שנה שחולפת מתעצמת בי החרדה מהמחר הלא נודע שלך. שמונה עשרה!! בנסיבות הרגילות זה ציון דרך משמעותי כל כך....

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה