הבלוג של שולי גלנץ

עניין שולי

שולי גלנץ

עדכונים:

פוסטים: 90

החל מנובמבר 2010

 

מי החכם הזה שהמציא את הרעיון, שהזמן מרפא הכול? תשלחו אותו אלי בבקשה. כי במקרה המאוד פרטי שלי, הטריק הזה ממש לא עובד. הנה עובדה. כל שנה בימים הללו לפני החג המסוים הזה המכונה פסח, הלב שלי מתחיל להתכווץ. להיערך לקראת הכאב העתיד להשתלט עליו ברגע האמת – ערב החג. זה יתחיל לחלחל בשעות בין ערביים, קצת אחרי המקלחת החגיגית, בין שיר חגיגי אחד לשני ברדיו. וימשיך לאורך הדרך, באוטו, כשאסע לארוחת החג אצל אחותי הגדולה. בתי מאיה תשב במושב באחורי, רחוצה ומסורקת, לבושה בבגדי החג שנבחרו בקפידה, ואני אמא שלה אכוון את הרדיו, ואגניב מבטים חטופים במראה, משתדלת לא לסובב את הראש, כדי לא להסגיר את הדמעות שבזוית העין.

כן, זה החג הזה. הטעון כל כך. כמו אחיו הקטן והלא יותר מתחשב – ראש השנה. גם השנה אמא שלי כבר לא תגיש יותר לשולחן, בגאווה לכל צהלות האורחים, את תבנית הגפיטלע פיש  והדגים – דג חמוץ מתוק כפי שקראנו לו. גם השנה, אבא שלי כבר לא ישב בקצה השני של השולחן הארוך, מתארגן רציני לתפקידו כעורך הסדר, מסתיר מבעוד מעוד, במגבת מטבח את האפיקומן. ואני לא אסתובב בסלון ליד השולחן, מחכה בהתרגשות לאורחים ואריח את ריחן של ההגדות הישנות לפסח – ריח של היסטוריה, מסתורין ועצבות מתוקה. או לחילופין אשלח לביצוע משימות אחרונות, כמו לשנורר כסאות חסרים מהשכנים, לנגב במגבת סימנים על כוסות היין, או לקפל מפיות נייר למשולשים שיכנסו למתקן המפיות. לא שיש לי עניין או אהבה מיוחדת לחג עצמו ומנהגיו. כמו רבים מהבתים בישראל, פסח הוא עול לא קטן למארגניו ומועקה לא קטנה לעיתים לאורחים, שאמורים להסב יחדיו סביב אותו שולחן ולשיר מה נשתנה, כשלמעשה לא נשתנה דבר והם עדיין לא מדברים ביניהם, כבר שנתיים. אבל בכל זאת, פסח בשבילי הוא סמל למשפחתיות, לבית חם ומוגן. בעבר הוא היה החג במשפחתנו. לא נורא מקורי אני מניחה. תמיד תחת אחריותה המוחלטת של אמי, שנה אחרי שנה. לא ותרנו לה על שום מרכיב בו. כל אחד והדרישות שלו. הוא לווה תמיד בהמון מסורות קטנות, לאו דווקא מההגדה הרשמית, יותר מההגדות או האגדות לבין משפחתנו. ובדיחות קבועות שעברו אף הן משנה לשנה, כשכולם כבר יודעים איך הן יתחילו ואיך הן יגמרו. אנחנו משפחה חילונית, כך שכל מנהג שקיימנו, כמו נטילת ידיים גרם לצחקוקי מבוכה. האוכל היה די קבוע וצנוע, כשל המשפחה הישראלית הממוצעת דאז ולא חשוב מאיזו עדה. שום הפתעות גסטרונומיות. מנות ראשונות של מרק עם קניידלעך ודגים, שלאחריהם כבר לא מסוגלים לאכול יותר, ומגיעים שבעים למנה העיקרית – אורז ועוף ממולא בשזיפים או עוף בקולה – המילה האחרונה דאז! ולקינוח קומפוט פירות. לא נורא מקורי אני מניחה.

מה שהיה שם בעיקר על השולחן זו תמימות. התחושה הנאיבית, שהרגעים האלו הם לנצח  ויחיו לעד. שאפשר להחזיק בהורים לנצח ולהיות ילד לנצח. שנוכל כל החיים אם נרצה, לשבת חמוצים לשולחן, כמתבגרים אופייניים, ולנווט לאלו המכונים הורינו, כל כעס או מצב רוח שנרצה, בודקים בכל פעם מחדש את הגבולות. ואז פתאום ביום אחד הם אינם עוד. ואנחנו הופכים להיות המבוגר האחראי ומתבקשים להתנהג בהתאם. אבל גם מבוגר אחראי צריך לפעמים חיבוק מאימא שלו, להתייעץ איתה או לנפנף בגאווה בחוכמה של ילדו או בהישגיו. אבל זוהי דרכו של הטבע, כולם נפרדים בשלב מסוים מהוריהם ורבים מבני גילי מתחילים לעבור עכשיו את המשבר הזה. רק שהורי נפרדו מאיתנו שניהם, בזה אחר זה, בתוך שנה וחצי ובגיל צעיר יחסית -  גם מבחינתם וגם מבחינתו ילדיהם. אני הייתי בת 37, גיל צעיר לכל הדעות או לדעתי בכל אופן. וזה לא היה משהו שחשבתי שיקרה, או שיקרה כל כך מהר.

 

מאותו רגע למעשה, פורק שולחן החג המשפחתי עם המפה הלבנה, כתמי היין ופירורי החלה, וגם הבית עצמו נמכר. אחרי הרבה שנים של שבט מגובש סביב הורינו, יצא כל אח ומשפחתו מרובת הילדים, לדרכו. והיום המחשבה להתכנס כולנו, כולל כולם, במקום אחד, מצריכה מחשבות על קייטרינג, מפיק ואולם אירועים. אנחנו מעדיפים להיפגש אחד על אחד או אחד על שניים מקסימום. עברנו הפרטה ונטשנו את הקולקטיב. השנה באופן מפתיע וחגיגי נהיה שלושה אחים יחד, סביב אותו השולחן בליל הסדר, (אנחנו חמישה, כן, כן) שזהו הישג לא מבוטל. לפעמים אני חושבת שמזל גדול, שאמא שלי לא יודעת שהילדים שלה לא נפגשים באדיקות בפורום המשפחתי הרחב. אוי ואבוי לנו. איזה פרצוף היינו מקבלים ממנה.

כן זוהי דרכו של הטבע. ואולי אני צריכה להסתכל על חצי כוס היין המלאה, שלפחות כבר לא שולחים אותי יותר להביא כיסאות מהשכנים. תמיד קצת התביישתי.

יהיה בסדר.

השיר הזה מוקדש לאבי שכמו רבים מבני דורו אהב מאוד את הזמר הזה

https://www.youtube.com/watch?v=VXjP7ytg63Q

embedded by Embedded Video

עוד מהבלוג של שולי גלנץ

תצוגה מקדימה

אחת מאחת

אחת לכמה פוסטים אני כותבת פוסט קצת פחות מחויך. יש גבול לפינוק שלכם. כן. כבר לפי הכותרת אתם יכולים להבין. לא צריך לתרגם לכם. גם אני מהנופלים. הנופלים בסטטיסטיקה. מה זה גם, אני...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

ניחוח של אופטימיות

  הרשות למלחמה בסמים שימו לב, אתם נלחמים במקומות הלא נכונים. חבל על כל הכספים והמאמצים שלכם. זה לא הקנאביס, זה הסם הזה - ניחוח פריחת הדרים! הסם המסוכן ביותר. לכו...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

השערות שבחוץ והסערות שבפנים - שיח אחיות לוחמות

  (המממ.. נראית לי מוכרת.. תמונה מלפני שנתיים) לא סוד הוא, כפי שהתוודיתי פה בעבר - בשנה האחרונה, אני מתמודדת באופן די פעיל עם ה"צוקית איתן" הפרטית שלי. רק שלמזלי,...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה