הבלוג של החדקרן הורודה הבלתיניראית

invisiblepinkunicorn

>_>

עדכונים:

פוסטים: 20

החל מאוגוסט 2013

פוסט התאבדות שכזה. לא אומר שמעולם לא היו לי מחשבות אובדניות, אבל בחיים יש כלכך הרבה דברים הרבה יותר מושכים שאני לעולם לא אחווה אם אמות.

02/09/2013

השיר הבא נכתב לפני 3 שנים, כשאחת החברות שלי הייתה אובדנית. אני לא יודעת למה החלטתי לכתוב דווקא שיר, או למה בחרתי דווקא לכתוב. ניראה שלא מצאתי דרכים אחרות להתבטא, כי כל שיחה פנים מול פנים הייתה נגמרת בדמעות. אבל ניראה שזה חדר.

צבע החיים

בובת החרסינה ישבה בפינה,
עפרוני ויונה זימרו בגינה.
גילי ישבה על המדף העליון,
ובחוסר עניין צפתה בחלון.

קופת חיסכון עמדה על שולחן,
ליד חצי תפוח שנשכח שם מזמן.
ללוח השעם מחובר לו ציור,
של אגם אפלולי, שקט ועכור.

יצא אז פרפר מתוך הוילון,
התיישב על תמונה שתלויה בארון.
הגיחה השמש מתוך התריסים,
והאירה את החדר באלפי רסיסים.

פגעה קרן אור בסיכה בודדה,
עברה על פניה של ילדה חמודה.
היא יכלה להמשיך לצייר בצבעים,
אך בחרה באחד על פני אחרים.

על השמלה הכחולה נוספו עיטורים,
בצבע שנועד לדברים אחרים.
אולי החיים הם לא מגרש משחקים,
אך הם עדיפים על פני נצח מתחת לפרחים.

~~~~

אני שונאת לחזור לנושא הזה שוב ושוב, אבל זה קורה בלי שאני שמה לב. עוד כותרת באינטרנט, עוד פוסט בעילום שם. עוד מישהו שכותב בפייסבוק כמה רע לו. אנשים שמסתובבים עם חיוך, אבל ברגע שאף אחד לא מסתכל-הם נעלמים.

יום יבוא ולא ישאר מהם שום דבר. יום יבוא והם יתמוססו באוויר, כמו צ’שיר קאט, ואף אחד לא יזכור. הזעקה האילמת הזו לעזרה. לפעמים לא אילמת. לפעמים הכאב בעיניים מספיק, אבל לא כולם רואים. את הולכת בבית הספר, והזעקות בכל מקום.

הקירות כמעט מדממים מיאוש, ואף אחד לא רואה. הציקו להם בבית הספר… זו הייתה משפחה הרוסה…. הוא היה מכור לסמים…. ביש מזל, כזה ילד יפה…. הטובים מתים צעירים…

איפה הייתם אתם, יפי הנפש, כשהם עוד היו פה?

מתי הושטתם יד לעזרה? מתי הגנתם על הילד ההוא שכל יום הציקו לו? מתי עמדתם על שלכם, כדי שיעזבו את הילדה ההיא, שכולם כינו אותה שמנה ומכוערת? מה עשיתם, כשהעלבונות בעולם הווירטואלי כבר לא הסתתרו מאחורי רמזים? כשהכתובת הייתה על הקיר?

אני אגלה לכם. אתם ישבתם וצפיתם מהצד. אולי מידי פעם הוצאת הגה חלוש מהפה, אבל אף אחד לא שמע. אולי, בבית, סיפרתם להורים כמה לא נעים לכם לראות את זה. אולי אפילו שיתפתם פעולה, אבל כשקרה הבלתי נמנע, לא הודיתם. אולי אמרתם שהגיע הזמן, אני לא יודעת. גם לא כל כך אכפת לי.

גם להם לא באמת אכפת, הם כבר מזמן מעבר לזה. הם מעולם לא זכו לדקת התהילה הזו בחיים, הם מעולם לא זכו לראות שלמישהו אכפת. אז הם קיבלו את 15 דקות התהילה אחרי המוות, אבל הם לא זכו ליהנות מהן. הגוף שלהם כבר קר, והסומק לא יציף אותם כשהם יצחקו מבדיחה, כי הם לעולם לא ישמעו אותה. הם לעולם לא ישמעו יותר כלום. גם לא יראו ולא ירגישו.

תבכו. תעשו הצגה מלודרמטית מול המצלמה. תכתבו ברשתות החברתיות כמה הם יחסרו לכם. תספרו להורים, לחברים. תספרו על הילדה ההיא, שהכרתם, שהיום היא כבר לא פה. אבל בעיקר אתם תשתקו, בדיוק כמו ששתקתם אז. אתם לעולם לא תספרו למה היא הלכה. למה היא בחרה לוותר כל כך מוקדם, בלי לתת לחיים סיכוי.

כי החיים שלה היו גהינום. כי אתם לא נתתם לחיים שלה סיכוי. כי כשהיא בכתה קראתם לה בכיינית. וכשהיא הגיע לבית הספר בלי להחליף בגדים מאז היום הקודם, קראתם לה מסריחה. וכשהיא באה בחולצה פשוטה ומכנסיים חסרי צורה קראתם לה מכוערת. וגם אם לא אתם אמרתם, אתם הייתם שם. הרוב הדומם.

אבל זה בסדר. במקום שאליו היא הלכה, כולם דוממים.

שלכם,
חדקרן עצובה וממורמרת.

עוד מהבלוג של החדקרן הורודה הבלתיניראית

אוטיזם ותובנות שמעבר

קוראים לה לאה. היום, כרגיל, בשעה עשרים ל4 אספתי אותה מהצהרון שלה ושמנו פעמינו לבית סבתא סבתא הכינה ארוחת צהריים חגיגית לכבוד יום ההולדת שלה. לאה... היא לא מתעניינת בהרבה דברים. היא אוהבת פונים, בועות סבון, סקיטלס,...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 6 years

עוד פוסט על גזענות

כן, בזמן האחרון זה עולה הרבה. גזענות כנגד אתיופים וכנגד מזרחים. נניח בצד את הגזענות כנגד אתיופים כי מזה אני רואה הרבה ולזה אני אקדיש פוסט נפרד, אבל גזענות כנגד מזרחים... בחייאת רבאק. אני גרה בישראל כבר 13 שנים, ומעולם, אבל...

תגובות

פורסם לפני 6 years

על עדרים, זכוכיות וחופש הביטוי

היום המורה לתושב"ע העיפה אותי מהכיתה כי סרבתי לציית. סרבתי לומר אמן, ויתברך שמו וזיכרו של החמור שכתב את הסוגיה המחורבנת הזאת, שמדגישה כלכך הרבה לגבי מה שלא נכון לגבי הדת. כי סרבתי לומר- וואלה אחי, אתה מאזה צודק. לא מספיק...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה