עצמאית בשטח

יש לי חלום. יש לי חלום שגיל תגדל להיות ילדה, נערה ואישה עצמאית, עם בטחון עצמי, כזאת שמסוגלת להתמודד עם כל סיטואציה בחיים. החלום הזה עומד להתגשם. איך אני יודעת? כי כמו הרבה דברים, גם הוא תלוי בעיקר בי. ואם זה תלוי בי, הוא יתגשם! הכל עניין של כמה "אפשרויות קטנות".

כשהגדולה נולדה הייתי כאמור "אמא רגילה", לא הייתי עדיין בתחום ההתפתחותי. בגלל שמצד אחד לא ממש ידעתי והייתי חסרת ניסיון ומצד שני היה המון מידע מסביבי, יותר מדי מידע (וזה היה עוד לפני תקופת הפייסבוק…), בהרבה מקרים הרגשתי שאני מתרחקת מהתחושות הפנימיות שלי – מהאינטואיציה.

בחלק מהמקרים הצלחתי עם הזמן לחזור לשם, ולפעול על פי מה שנראה לי הגיוני ונכון. אבל היה היבט אחד שמלכתחילה היה לי מאד ברור, ידעתי מה אני רוצה וידעתי מה אני צריכה לעשות בשביל זה.

עוד לפני שהיא נולדה, עוד לפני שבכלל חשבתי על ילדים, היה לי חלום:

חלמתי שבבוא העת כשיהיו לי ילדים, הם יהיו עצמאים, בעלי בטחון עצמי ותחושת מסוגלות.

למה ממש ממש חלמתי על זה? כי בתור ילדה אני לא הייתי כזאת.

כן, מי שמכיר אותי היום אולי יתפלא לשמוע ומי שמכיר אותי מפעם אולי זוכר. הייתי ילדה די ביישנית. אמנם הופעתי הרבה, רקדתי, שיחקתי, שרתי, תמיד בשורה הראשונה, אבל זה היה רק בזכות העובדה שהייתי ילדה די כשרונית (אם יורשה לי…) וטוב שהיה שם מי שזיהה את זה ונתן לי את הבמה.

אבל – כשאמא שלי היתה שולחת אותי לקנות משהו במכולת זה היה אתגר ממש גדול עבורי, התביישתי לדבר עם אנשים בטלפון, חששתי להרים יד בשיעור ולהשתתף, חששתי לפנות למורה שלא לדבר על המנהלת. בבית הספר קראו לי "אפרוח": צהובה, קטנה ושקטה.

תחושת חוסר היכולת הזאת מאד הפריעה לי. כבר בתור ילדה הרגשתי שזה חוסם אותי.

שזה גורם לי להפסיד דברים, שזה לא מאפשר לי להראות לעולם מי אני באמת, שזה לא מאפשר לי לממש את היכולות שלי, וכמו שכל מורה שמכבדת את עצמה אומרת: שזה לא מאפשר לי "לממש את הפוטנציאל שלי".

קינאתי בכל הילדים שכן יכלו – יכלו לדבר, להשתתף בשיעור, לקנות בקלות במכולת או בחנות הצעצועים. תמיד היה נראה לי שהחיים שלהם הרבה יותר פשוטים.

כשלא היתה ברירה נאלצתי להתמודד עם אותן סיטואציות שהיו עבורי מאד מאתגרות. כשצלחתי אותן – ראיתי זיקוקים! הרגשתי על גג העולם, כאילו אין דבר עכשיו שאני לא יכולה לעשות!

אבל עדיין, ברוב המקרים העדפתי לחזור למקום הנוח, המוכר והבטוח שלי.

במשך השנים כשגדלתי והתבגרתי הבנתי שזה לא יכול להמשיך ככה. שכדי להתנהל בעולם שלנו, שלא לדבר על מימוש פוטנציאל, יכולות והצלחה, אני צריכה לפרוץ את המחסום הזה. אני צריכה להיות עצמאית יותר, לחזק את הבטחון העצמי ולדעת שאני מסוגלת.

אז נזכרתי בכל אותן הצלחות קטנות שעשו לי כל כך טוב, שגרמו לי לראות זיקוקים ופשוט איתגרתי את עצמי כל פעם מחדש עד שהגעתי לאן שהגעתי (צחוק הגורל – היום אני עצמאית תרתי משמע).

זאת היתה דרך לא פשוטה, זאת עדיין דרך לא פשוטה…

ולכן, כשהגדולה שלי נולדה, ידעתי שאני רוצה לחסוך ממנה את הדרך הזאת.

באופן אינטואיטיבי הבנתי שבמידה רבה זה תלוי בי. מבחינתי, לא משנה מה האופי של התינוקת שנולדה לי (יש מצב שהיא נועדה להיות ביישנית כמו אמא שלה) אני מתכוונת לעודד ולטפח אצלה את תחושת המסוגלות והעצמאות.

היא הולכת להיות אדם עצמאי. כזאת שלא תחשוש, לא תתבייש, לא תפחד. כזאת ששום דבר לא יעמוד בדרכה, לפחות היא עצמה לא תעמוד בדרכה.

והצלחתי! מה זה הצלחתי… לפעמים אני אפילו חושבת שזה בא לי בהפוכה… כל מי שמכיר אותה, יכול להעיד שאכן אין דבר שעומד בדרכה.  היא תמיד תדבר, תשתתף, תגיד את דעתה, תמיד ישמעו אותה, אם משהו בבית הספר לא נראה לה היא תלך למחנכת, ליועצת וגם למנהלת. היא רק בת 7.5, אבל בתחושה ובהרגשה שלה, היא מסוגלת להכל!

אין ספק – הגשמתי חלום!

לפי כל הסימנים כרגע החלום הזה בדרך להתגשם גם בגזרת הגדול-בינוני שלי, וכרגע אני "עובדת" על הגשמתו גם בגזרת גיל.

איך אני עושה את זה? מה המתכון שלי "ליצור" ילדים עצמאים, בעלי בטחון עצמי שמבחינתם העולם בכף ידם?

ראשית, אני יודעת שזה צריך להתחיל מגיל אפס. שאני לא צריכה לחכות לגיל שנתיים או שלוש שלא לדבר על גילאים מאוחרים יותר ואז להגיד: "אה, את זה את/ה יכול/ה כבר לעשות לבד".

אם אצל הגדולה אני עובדת על "הגשמת החלום" שלי כבר 7.5 שנים, ואצל הגדול-בינוני 5 שנים, אז אצל גיל שכיום היא בת 7 חודשים, אני כבר 7 חודשים עובדת על זה.

שנית, אני יודעת שבכל גיל יש משהו שהיא יכולה לעשות בעצמה, לבד!

למעשה מגיל אפס אני כל הזמן מייצרת לגיל: "אפשרויות קטנות".

אתגרים קטנים, במידה, על פי הגיל שלה והשלב ההתפתחותי בו היא נמצאת.

אם היא תעמוד בהם? וואו! זיקוקים!

היא למעשה תחווה את אותה הרגשה שאני הרגשתי כשהצלחתי ללכת למכולת לבד! ומי כמוני יודעת איזו הרגשה זו…

זה התחיל בימים והשבועות הראשונים כשאיפשרתי לה להכניס ידיים לפה. לא הוצאתי לה אותן. כן, הדבר הקטן ולכאורה חסר משמעות הזה, הוא אחד הבסיסים לפיתוח עצמאות. היא הוציאה אותן מהפה כשהיא רצתה והכניסה אותן בחזרה. החלטה שלה!  שלא לדבר על כך שלהכנסת הידיים לפה יש חשיבות מבחינה התפתחותית מוטורית-חושית, אז ברור שאני לא אוציא אותן.

IMG_20141213_124219

זה המשיך לדבר נוסף שלכאורה הוא קטן ומינורי – כאשר הפכתי אותה מהגב לבטן, נתתי לה כמה רגעים להתנסות בהוצאת היד שנתקעה מתחת לבית החזה. ידעתי שהיא מסוגלת, ויותר מזה – ידעתי שאם ארחם עליה ואעזור לה להוציא את היד, היא גם תפספס למידה שחשובה לה מבחינה מוטורית (בהמשך כשהתהפכה מהגב לבטן באופן רצוני, לא נתקלה בקושי של הוצאת היד כי היא כבר ידעה איך לעשות זאת) וגם תפספס את תחושת ההצלחה המיוחלת. והיא אכן ניסתה, התמודדה והצליחה!

בסביבות גיל 3-4 חודשים כשהתנועות הפכו לרצוניות והיא התחילה לשלוח ידיים לחפצים, איפשרתי לה לשחק בין השאר גם עם המוצץ. היא שיחקה בו ביד אחת, עם שתי הידיים, כמובן שמשם הוא הגיע לפה וכך היא החלה להתנסות בהכנסת המוצץ לפה. לפעמים היא הכניסה אותו הפוך, לפעמים הוא נפל ולפעמים היא ממש הכניסה אותו לפה. זה הפך להרגל – כשבחרתי לתת לה מוצץ, השתדלתי שלא להכניס לה אותו ישירות לפה, אלא להגיש לה אותו כדי שתתפוס אותו באחת הידיים ותכניס אותו בעצמה לפה. למה? כי מבחינה מוטורית היא כבר יכולה לעשות את זה בעצמה ועל הדרך להרויח עוד תחושה של הצלחה. היום, כמה חודשים אחרי, אני כבר קוצרת את הפירות – המוצץ נופל לה, והיא לא צריכה לחכות לי כדי שאכניס אותו בחזרה לפה. היא יכולה להחזיר אותו בעצמה. שלא לדבר על כך שאם היא לא מעוניינת בו עכשיו, היא פשוט תוציא אותו. כאמור – היא מחליטה ועושה!

כששכבה על הבטן הנחתי לעיתים צעצוע מסויים ב"מרחק נגיעה" – לא רחוק מדי ולא ממש קרוב. במרחק כזה שהיא תוכל לשלוח יד ולהגיע אליו. זאת על מנת שהיא כן תצטרך לעשות משהו בעצמה, ולו הקטן ביותר. כך מצד אחד דירבנתי אותה לאקטיביות, אבל מצד שני לא ציפיתי ממנה למשהו שגדול עליה ועלול ליצור אצלה תחושת תיסכול. ככל שהתנועתיות שלה השתכללה, הגדלתי מעט את המרחק בינה לבין הצעצוע ואז היא נדרשה להאריך יותר את היד כדי להגיע, בהמשך גם לדחוף את עצמה קדימה עם כף הרגל. ושוב – מעבר לתחושת ההצלחה, היא גם שכללה את היכולות המטוריות שלה והתחילה להתנועע במרחב. איזה כייף!

P50311-165046

מה עוד היא יכולה לעשות לבד? היא יכולה להחזיק את הבקבוק! הידיים הרי מגיעות ל"קו האמצע" של הגוף, נכון? אז איפשרתי לה להתנסות בהחזקת הבקבוק. כמו המוצץ, בהתחלה הוא קצת נפל, היא למדה בהדרגה שצריך בשלב מסויים להטות אותו מעט כדי שעוד חלב/מים יגיעו לפיה. אבל, היי! היא מחזיקה את הבקבוק לבד, ויותר מזה – במקום שאני אחזיק לה אותו!

P50408-122107

ה"אפשרויות הקטנות" האלו לא דורשות ממני יותר מדי. רק לאפשר, להאמין שהיא אכן מסוגלת ולהיות שם עבורה לטובת הביטחון, הבטיחות, העידוד ומחיאת הכף. גם כשמצליח וגם כשלא מצליח. כי גם הניסיון הוא סוג של הצלחה ומימוש עצמאות.

כן, גיל היא רק תינוקת. תינוקת בת 7 חודשים. אני מודעת ליכולות שלה, לא דורשת יותר מדי אבל יודעת שכבר יש דבר אחד או שניים (או יותר) שהיא מסוגלת לעשות לבד. ככל שהיא תגדל אני אנסה ליצור לה עוד "אפשרויות קטנות" – אבקש ממנה להביא לי חפץ כלשהו, אאפשר לה לאכול בעצמה בידיים ו/או עם כפית, כשנלך לאכול גלידה אאפשר לה לבקש מהמוכר את הטעם שהיא רוצה ואתן לה את הכסף כדי שהיא תתן אותו למוכר בעצמה וכשנסיים לאכול אבקש ממנה ללכת לפח ולזרוק בעצמה את המפית. ועוד, ועוד…

אין גבול ל"אפשרויות הקטנות" האפשריות.

כל דבר קטן כזה יגרום לה ל"זיקוקים", וכל דבר קטן כזה יוביל אותה לכל שאר הדברים הקטנים או הגדולים שהיא תעשה בעצמה בהמשך.

אצל אחותה זה הגיע לאחרונה לכדי פגישה אישית עם קצין הביטחון של העירייה, בה היא הציעה לו דרכי ייעול למניעת העומס ביציאה מבית הספר ויצירת נוהל חדש…

אמרתי שמבחינתה העולם בכף ידה? כייף להגשים חלומות!

יש לך שאלות? רוצה לשתף או להוסיף מניסיונך?

אני פה: inbalbarak.info@gmail.com 053-5232700

ענבל ברק-לוגו 10-10

הדרכה לאחר לידה | אבחון וייעוץ התפתחותי | סדנאות התפתחות תינוקות | חוגי תנועה לילדים

ענבל ברק
אני ענבל, אמא של מור, פז וגיל. מומחית להתפתחות תינוקות ופעוטות. כשמור ביתי הגדולה נולדה בשנת 2007, הייתי "אמא רגילה" – עשיתי הרבה טעויות נפוצות וגם כמה דברים נכונים. 7 שנים לאחר מכן, ומאות אימהות אותן ליוויתי והדרכתי החל משבועות ספורים לאחר לידתן, ילדתי את ביתי השלישית - גיל. אומרים שגיל ידעה למי להיוולד כי יש לי את הכלים, הידע, והביטחון ובטח אני תמיד אדע מה צריך לעשות. כך נולד היומן האישי-מקצועי שמתאר את הדרך שלנו: סיטואציות שונות מחיי היומיום של גיל ושלי (שבטוח תוכלו להזדהות איתן), כדי שכל אחת מכן תוכל באמצעות מספר כלים פשוטים וידע בסיסי שיקנו לה הרבה ביטחון, לדעת גם כן מה צריך לעשות בכל רגע. מקווה שאעזור ולו במעט. מוזמנות להצטרף אלינו למסע!