שוויון בנטל

סיפור שיגדיר לכם מחדש, ויילמד אתכם שוויון בנטל מהו, מזווית ובדרך, שלא דמיינתם שתבוא, והכל בסיעתא דשמיא, מיוחדת בדרכה. והכל על פי בנותיי הגדולות, כשהיו קטנות, עם הרבה הומור עצמי.

בשבוע שעבר, בתי האהובה והיפה, השנייה שבהן, חגגה יום הולדת שלושים. אתם יודעים, חגיגות, ארוחות, בלונים, וזמן להרהורים וסיפורים.

IMG_20180818_143345_1024x967

כשהריתי אותה, התרחש אירוע נוסף,  לא פחות משמעותי, פרצה האינתיפדה הראשונה, וכך חיו להן בדו -קיום מתמשך, ההריון ואח"כ הילדה, ולצידם האינתיפדה. אני לא יודעת איך וכיצד ההריון שלי השפיע על האינתיפדה, אני כן יודעת, איך היא השפיעה עלי. במהלך ההריון, ניהלנו ספירה מדויקת של החודשים (אז עוד לא ספרו בשבועות) כל חודש של האנתיפדה, היה עוד חודש של ההריון.

IMG_20180828_115447_1024x768

בעיקר חששתי ,לא רק לשלום העוברה המתפתחת (שאז גם לא ידעתי אם זה היא או הוא, עד הלידה. כן, ככה היה פעם..) אלא שלא תגיע בדואר אותה מעטפה חומה, שאומרת במילים אחרות: "את לגורלך!", או: "בואי נראה איך את גם יולדת לבד", כמו שעשתה אחת מחברותיי הקרובות, כשבעלה במילואים בעזה, לבית החולים, היא הגיעה באישון לילה, עם ירידת מים, ועם אבי בעלה, כשאמו, נשארה בבית עם האח הקצת יותר גדול. שם נדרשה  לשאלה:  "מי הוא בשבילך?"

בתקופות האלו, של המילואים, אבי בעלי, היה מטפל במסירות במשק ובעסק, אבל אני חושבת גם היום, עשר שנים לאחר מותו, שלא הוא במקומו, ולא אני כאן, רוצים אפילו לדמיין מה היה קורה, לו הוא היה לוקח אותי ללידה.

IMG_20180828_115427_1024x768

ביום הולדת שש של הילדה, הסתכלתי על בעלי, אביה, ואמרתי לו בטון עצוב : "אתה רואה, הילדה בת שש, שנה מחייה לא היית בבית". החשבון היה פשוט מאוד. ההריון נגמר , הילדה נולדה, והתחלנו לספור ימי הולדת. האינתיפדה לעומתו, לא הסתיימה, זה לקח שנים. במהלך אותן שנים, היה נקרא בעלי ל-35 ימי מילואים, שזה חמישה שבועות תמימים, כדי שיהיה חודש נקי לפעילות מבצעית, וכל התענוג הזה, חזר על עצמו פעמיים בשנה. איך שלא תעשו את החשבון, עוד מגיעים לי כמה ימים. בטח מישהו ירים גבה, ויגיד, איך זה יכול להיות, הרי יש חוקים ופקודות מטכ"ל?  ראשית, חלק מהם היו שונים, כמו איסור קריאה למילואים כאשר האשה חודש לפני לידה, או אחריה. גם לגבי מכסת ימי המילואים המותרת יהיו שינסו לדייק אותי, ומיד אדייק אתכם בחזרה, הכל היה בהתנדבות. ברור, יחד עם הצו, היה מגיע גם "אישור חריג", או "חתימה על התנדבות", וכל מי שרצה להישאר ביחידה הנחמדה הזו, חתם עליה. האמת, אני מבינה אותו, היו לו חברים נפלאים במילואים, וגם אני הייתי שמחה לצאת ל"בלות" עם חברים כאלה. אני חושבת שעוד יותר, הייתי שמחה להשאיר את כל השגרה מאחוריי לאיזה חודשיים בשנה, ולצאת.  נכון, חשבנו אז שמה שהוא עושה חשוב, היה ברור מאוד מי הטובים, מי הרעים, וגם המטרות היו צודקות. לזכות הצבא, והמג"ד שלו, אגיד גם שידעו בבוא העת להוקיר אותו על כך, והוא ידע להוקיר אותי, וגם כי הגענו לגיל, שזו נוסטלגיה משעשעת ורחוקה. גם אז, לא כולם עשו ככה מילואים, לאט לאט הרגשתי שאני די בודדה בסיפור הזה. בבית הספר בו עבדתי ידעו להתחשב, שכנים, עובדים,  בני משפחה  וחברים נתנו יד, אבל בסך הכל, נשארתי עם רוב הדברים לבד. שתי בנות קטנות, חינוך כיתה, כיתות להכנה לבגרות, האחריות, העסק שלו והחיים, אתם יודעים.

IMG_20180828_115512_1024x768

וכל הפתיח הזה, הוא לא כדי לספר כמה אני גיבורה, לא היתה לי ברירה. אלא רקע למעשה שהיה.

יום אחד, דג הזהב, שהיה מונח באקווריום עגול קטן על השיש במטבח על יד כירת הגז, מת. במשפחה יש על סיבת המוות גרסאות שונות, כמו גם על האחריות ל"מחדל".  לשמחתי, זה לא היה עניין של "קונספציה", וגם לא הוקמה "ועדת חקירה" מטכ"לית, ממלכתית או פרלמנטרית,  בכל אופן, היה זה עוד אחד מהדברים כשהתרחשו "כשאבא היה במילואים", אבל אתם מבינים, שכמעט הכל התרחש כשאבא היה במילואים.  גם, כי זה היה הרבה זמן במהלך השנה, השנים. גם, כי ככה זה בחיים, וגם, כי כשאבא בבית, הדברים זורמים והכל מסתדר.

IMG_20180828_115610_1024x768

 אבל בואו נחזור לסיפור. שתי הבנות אומרות לי בטון עצוב ונוגה :"אמא, הדג מת". רציתי להשיב להן ב: "אללה ירחמו", אבל נזכרתי שלאחרון שאמר את זה, בנסיבות כאלו, זה לא עשה טוב. "טוב אמרתי, ראיתי".

"אמא", אומרות הבנות, "מה נעשה?" ואני משיבה כלאחר יד, ובחוסר סבלנות: "נזרוק אותו לאסלה ונוריד את המים, 'כל הנחלים חוזרים אל הים, והדגים גם". "לא!"  אומרות לי הבנות. כבר הבנתי שלהציע שפשוט נזרוק אותו לפח זה לא אופציה.

"אמא, צריך לעשות לו הלוויה". נו רק זה חסר לי, גם הלוויה בתוך כל הסיפור הזה, כשאני מלהטטת בין כל הדברים. הפטרתי לעומתן: "אם אתן רוצות לעשות הלוויה, תעשו" ובלב פנימה בטח הוספתי: "רק תעזבו אותי באמשלכם".

IMG_20180828_115321_1024x768

אמרו ועשו. רציניות הבנות שלי. לא רק עשו, אלא גם טרחו לספר. וזה החלק הקשה. "אמא, את לא רוצה לשמוע איך היתה ההלוויה?" וזאת, כשאני מגישה ארוחת ערב, טורחת על הסנדויצ'ים למחר לבית ספר, מעמידה "משהו" לצהרים, וחושבת על ערימת המבחנים שיש לי על השולחן לבדוק עוד הלילה, כי אחרי שבועיים "גג" חייבים להחזיר לתלמידים, וזה מחר. "מערכי שעור" שיש לי להכין למחר לשש כיתות אחת אחרי השנייה, וכל זה אחרי סידור העבודה למחר, גם לעובדים, וגם ללקוחות. "בטח" אני אומרת. "אני ממש רוצה לשמוע", שלא אואשם חלילה גם בכישלון בהורות. ואז אומרת הקטנה, שכיום היא כבר גדולה בת שלושים. "החלטנו שצריך לחפור לו בור. אני החזקתי אותו, ואחותי הגדולה חפרה את הבור, בכניסה, על יד המדרגות. אח"כ שמנו אותו בבור, והחלטנו שצריך לכסות, וכיסינו, אבל חשבנו שצריך להגיד משהו, אבל לא ידענו מה להגיד", "נו, אז מה אמרתן?" , אני שואלת, מנסה להחזיק את העיניים פתוחות, והיא אומרת לי: "אני אמרתי שאולי נגיד 'ברוך אתה ה', כי זה תמיד עוזר" ואמרנו. האמת, אני חושבת עד היום, שזו היתה אחת מתפילות האשכבה היפות ביותר, גם בכוונה, גם בביצוע, וגם ברגש שיצא מהלב. הרבה מילואים היו מאז, ונסתיימו. האינתיפדה הראשונה נסתיימה, גם השנייה, ומידי פעם, מפחידים אותנו שהנה הולכת לבוא השלישית. הרבה דגים מתו בהרבה אקווריומים, הקטנה חגגה שלושים, הגדולה, כבר אמא, יש הרבה דגים בים, ויש גם את ים! אבל המשפט הזה, נכנס לפנתאון המשפטים המשפחתי, וכשלא יודעים מה להגיד, וחושבים מה יעזור אומרים: " ברוך אתה ה', כי זה תמיד עוזר!"

ואני מציעה גם לכם את הביטוי באהבה, אולי גם אצלכם זה יעזור.

ואם זה לא סיפור על שוויון בנטל, אז שוויון בנטל מהו?

 ______________________________________________

תמונת הבלונים, צולמה בהתכנסות המשפחתית החגיגית.

כל תמונות הדגים והאקווריומים, צולמו רגע לפני פרסום הבלוג בחנות "אומנות המזרח התיכון" במנשייה זבדה, לא לפני שהוצעו לי שתייה וכיבוד, ובעיקר מנהלת המקום, שזרמה איתי בחיוך ברצון טוב ובשכנות טובה.

 

 

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.