הבלוג של מורן מישל

רודפת צדק

אמא לחמש בנות מופלאות (ולא, לא קיוויתי לבן). עצמאית. בתחום התוכן והשיווק באינטרנט. מרצה ומעבירה סדנאות כתיבה ושיווק ברשתות חברתיות בעזרת תוכן, ממקימי ׳הסתדרות העצמאים׳, כותבת מאז ומתמיד, פעם חלמתי במילים על עתיד טוב יותר,... +עוד

אמא לחמש בנות מופלאות (ולא, לא קיוויתי לבן). עצמאית. בתחום התוכן והשיווק באינטרנט. מרצה ומעבירה סדנאות כתיבה ושיווק ברשתות חברתיות בעזרת תוכן, ממקימי ׳הסתדרות העצמאים׳, כותבת מאז ומתמיד, פעם חלמתי במילים על עתיד טוב יותר, עכשיו מחליפה חלומות במעשים.

עדכונים:

פוסטים: 230

החל מינואר 2011

הנשק החם של המאבק הזה הוא מילים, פשוט כי סופסוף הפסקנו לשתוק, משום שאין דרך אחרת להסביר את עצמנו וכי אצלנו לא מרימים ידיים. הלוואי שזה יעשה את העבודה.

05/08/2011

היום טיילנו בשדרות רוטשילד. שוב.
לפני שנכנסנו לשדרה חשבתי שודאי ארצה לצלם אוהלים ושלטים למזכרת.
טעיתי. אין כאן שום דבר שאני רוצה לזכור. אני לא תיירת, וזה לא אתר, אלה בתים של אנשים שעושים את העבודה עבור כולנו. כאן גרים, ולא בכיף, מי, שלא כמוני, עזבו את דירותיהם הממוזגות ששכרו במחירים מופקעים, חלקם גם עם ילדיהם, ומצביעים ברגליים על תחילתו של שינוי.

ורק קיוויתי שהשקט בשדרה לא מבשר על שחיקה במחאה, ושהיא תימשך עד שיקרה שינוי אמיתי, שיאפשר לילדות שלי לחיות כאן על מצע מתוקן, ושנצליח לנקות את המרירות שלא תדבק בדור שלהן, שלא יגדל עוד דור אדיש, שלא יאבד להן הרצון להיות קצינות כמו שהיו אבא ואמא, ושתהיה להן אפשרות אמיתית לחיות בחברה טובה.

עם התחושה הזו, ועם דמעות של התרגשות מעורבות בדמעות של צער שעצרתי בגרון, הלכנו עד סוף השדרה ובחזרה. ומילים-מילים התרוצצו לי המחשבות בראש, בידיעה שהמחאה הזו כולה נשענת על מילים של אנשים שסיימו לשתוק, אז כתבתי בנקודות את מה שהצלחתי לתפוס, כי אין שום דרך לכתוב את הכל, מלבד מאשר שכל אחד יכתוב את חלקו, ויקשיב או יקרא את דבריהם של אחרים.

ארץ חמדת אבות

אני פה כי אבא שלי עלה לארץ מיד עם סיום שירות החובה שלו בצבא הצרפתי. הוא הגיע לכאן איזה רבע שעה לפני שהתחילה מלחמת יום כיפור, ופחות או יותר החליף מדים במדים. כשיצא מהמלחמה בחיים, אחרי שהשאיר אחריו כמה חברים שלא, הוא רק רצה להביא אותי ואת אחיי לעולם, כאן בארץ הזו, לוודא שיהיה לכל הסיפור הזה המשך.

אני פה כי אמא של סבתא שלי ברחה לכאן כשהיא מתחזה לספורטאית במכביה חודשים ספורים לפני שהתחילו לרכז יהודים בפולין. וכי סבתא אורה שלי, שנולדה כאן ב34′, גידלה ארבעה דורות של ישראלים בנשמה – את עצמה, את ילדיה, את אחיי ואת ילדינו, ולימדה אותנו לנשום תרבות, וכי לא משנה כמה היא מטיילת בעולם, מבחינתה כאן הוא הבית של כולנו, וכך גדלנו גם אנחנו לחשוב.

בינתיים עברו כל כך הרבה מים בנהר, שאבא שלי, כמעט בן 60, שטרח כל כך להוליד אותי כאן, כבר כמעט 15 שנה לא חי בארץ כדי שיוכל להתפרנס בכבוד. וסבתא שלי, עוד 3 שנים בת 80, עוד עוזרת פה ושם לילדיה לגמור את החודש. ואנחנו, כולנו עדיין כאן, כי אפילו כשאני פוזלת לאפשרות לעבור מפה אני לא מצליחה לדמיין בית בשום מקום שבו אין מוסיקה עברית לשבת, אפילו שכאן, כנראה, לעולם לא יהיה לי בית.

נוער בוכה לא מוחה

אני נמנית על נוער הנרות, או נערי הכיכר או איך שקראו לנו ב-95 כשנרצח כאן ראש ממשלה, ולא יכולנו לשבת לבכות בבית ולהסתכן בכך שיגמרו הדמעות ונשכח.
אני מהדור שגדל לחשוב שאין מה לעשות ולכולם קשה, ושמי שמרים את קולו “מתבכיין”, ושמחאה ועוני זה של עיירות פיתוח בדרום, או בצפון, או מקום רחוק אחר, בכל אופן לא אצלנו במרכז, אצלנו פשוט לכולם קשה וככה צריך להסתדר.

אז כשגדלנו לאט-לאט, ולא נולד עוד אירוע מכונן שהתקרב בעוצמתו לרצח רבין שיעיר בנו את הצורך להשמיע קול, פשוט השתתקנו ונשארנו בבתים- שכורים, על פי רוב. ובהם ילדנו וגידלנו ילדים. ובגלל שלכולם היה קשה – הפכנו את הקושי לספורט, התחרינו למי יש מינוס יותר גדול, התמכרנו לצריכת מותרות גם אם ניצחנו בתחרות, קיטרנו בארוחות שישי על המצב בארץ והשתקנו את דאגות ההורים בטענה שבית גם ככה לא נצליח לרכוש אז לפחות שניהנה מהרגע. ככה בדיוק הגענו לאן שהגענו.

והמשכנו לשתוק, כפי שהתרגלנו, גם כשעשקו אותנו, גם כשיצאו למלחמות על הגב שלנו וגם כשגלעד נפל בשבי וכל מי שאמון על החזרתו בשלום היה ועודנו עסוק בדברים פחות חשובים. הפכנו אדישים.
אבל גם לאדישות יש גבול, אז עכשיו כל זה יוצא החוצה, ומה הפלא שזה מפתיע את מי שכל כך בנה על כושר הספיגה של העורף…

איך נראה הומלס?

-          בת 7 : אמא, מה זה הומלס?

-          בת 10: זה איש שאין לו בית.

-          אמא: נכון, הומלס זה איש חסר בית.

-          בת 7: אז איפה הוא גר?

-          בת 10: ברחוב, נו, אין לו בית.

-          בת 7: אבל אמא, איפה גרים אנשים שגרים ברחוב?

-          אמא: רוצה גלידה?

עד לפני שלושה שבועות בערך אנשים שגרו ברחוב היו דבר שהתאמצתי להסתיר מעיני בנותיי, כי מה הן, ילדות רכות כל כך, צריכות להכיל את כל הסבל בעולם?
לפני שלושה שבועות, כשפרצה המחאה, שהיא כנראה סופו של עידן ההדחקה, נגזלה ממני היכולת להסתיר מהן חלק גדול מהקשיים והעוולות- הטלוויזיה, העיתונים והנסיעה ברחובות המאוהלים מביאים את המושג “חסרי בית” ממש עד אליהן מדי יום.

ואולי עדיף כך, שלא יאשימו אותנו בעוד שני עשורים שלא סיפרנו, לא גילינו ועטפנו יותר מדי. מזל רק שאין להן עדיין את היכולת לעשות את ההקשה המתבקשת, שלמרות שאנחנו חיים בדירה שכורה נהדרת, אנחנו כנראה נמשיך עוד זמן רב, אם לא לתמיד, להיות בעצמנו חסרי בית.

מקום לדאגה

-          בת 10: אמא, על מה בעצם כל הרעש באוהלים?

-          אמא: על זה שלאנשים מאוד קשה להסתדר פה באופן כללי.

-          בת 10: אבל מה קשה? אנשים הרי עובדים.

-          אמא: נכון, עובדים קשה, אבל הכל מאוד יקר כאן.

-          בת 10: אבל אמרו שהקוטג’ יקר, מה יקר ב7 שקלים?

-          אמא: רק 7 שקלים זה אולי לא יקר, אבל כשצריך כמה גביעים בכל שבוע, ועם כל הקניות וההוצאות  האחרות זה כבר נהיה מאוד יקר לתחזק חיים כאן.

-          בת 10: אמא, אבל לנו אין בעיה לקנות בסופר נכון?

-          אמא: לא מתוקה, אנחנו יכולים לקנות כל מה שצריך. את לא צריכה לדאוג.

-          (אמא: אני רק לא יכולה להגיד לך שהתקשרה זאתי מהבנק להגיד ששוב חרגתי מהמסגרת, ושהחופש הגדול כל כך גדול שהוא אוכל אותנו במנות קטנות- תחילה הקייטנות ואז הימים שאחריהן בבית, שבתור עצמאית משפיעים ישירות על היכולת שלי להכניס כסף כדי לטפל בבעיה הזו, ושבאותם ימים שאני לא עובדת אנחנו כנראה רק תורמים להתרחבות הבעיה עם כל יציאה לבריכה, סרט, גלידה וכו’, המזגן שעובד יממות רצופות, הספרים שצריך להכין לבית הספר והחולצות לתלבושת האחידה, התרופות לאלרגיה, קרם ההגנה לים, פירות הקיץ, והכלב, אפילו שהגיע מצער בעלי חיים, שכר הדירה שלא נח ביולי-אוגוסט, והשנה שעוד רגע שוב תתחיל וחוגים, מסיבות, ימי הולדת, והלוואי-הלוואי שלא תראי בטלוויזיה את מחאת העגלות, בקיצור – תשארי ילדה כל עוד את יכולה, שם אין מקום לדאגה. אם רק מישהו היה מבין שם למעלה שאת אולי הילדה שלי, אבל את גם העתיד של הארץ הזאת… )

תרבות הצריכה

פתאום הפכו להן כמה מחאות מקומיות למגה-מחאה-רב-תחומית. כל אחד צועק איפה שכואב לו וסביבו נאסף מעגל מזדהים. מיום ליום המעגלים הולכים ונקשרים זה אל זה והארץ נשטפת בצונמי של מחאה שמרעידה כל מה שבדרכה. אי אפשר להישאר אדישים, אז מי שלא מצליח להבין על מה המהומה, מכנה את המוחים ‘מפונקים’, או זורק ‘סושי’ לאויר ומקווה שמישהו כבר יבין שאין על מה לבכות כאן, החיים פה הרי דבש.

בתוך הבליל האינסופי של מאהלי המחאה בשדרות רוטשילד, בין השלטים התומכים בהצלת הרפואה הציבורית, החינוך המיוחד, השכר למורים, למטפלים והסיוע לסטודנטים, שכולם מוצדקים, עצרה אותי דווקא כרזה קטנה עם פניה של גילה אלמגור מתנוססים מעל למשפט החודר ” תרבות זה לא מותרות” , ואחריה עוד סדרת כרזות עם פורטרטים מוכרים.
ובחיי שלא פעם אמא שלי תוהה איך אנחנו עוד הולכים לעתים כל כך קרובות למופעים כאלה או אחרים, ואיך לילדות יש עוד מנוי לתיאטרון, ואני יודעת שזו רפואה מונעת עבורי, מזון לנשמה, שבין כל הויתורים שעוד אדרש להם, ואוותר בקלות על סושי ובגדים ומסעדות, אם יהיה משהו שיקשה עלי לוותר עליו זה דווקא על צריכת התרבות, ומעניין מה יחשבו האמנים המתנגדים כשאחרי שנפסיק לשתות את הקפה של שישי בבוקר יישאר לנו לחתוך רק בסעיף התקציב הזה, ואיך בכלל תראה הארץ אז…

קיפוח א-דתי

כל היועצים יזהירו תמיד שלא להוריד את העיניים מילד הסנדוויץ’, לא להזניח אותו, לא לשכוח לתת לו תשומת לב ולהישאר קשובים למה שהוא צריך, כי אותו הכי קל לשכוח.

אחרי שמחו המזרחיים על קיפוחם מאז קום המדינה ושלל העליות, ומחו כל ערי הפיתוח והזכאים לרווחה וזכויות, ואחרי שחלבו הדתיים עוד תקציבים בסעיפי שקר כלשהו מהמסים שלנו (זה בתנאי שלא גנבו אותם בלי להתעכב על סעיפים בכלל ), ואחרי שעשירים רגילים הפכו לנו מתחת לאף לטייקונים, נשארנו אנחנו – מעמד הביניים: ילד הסנדוויץ’ של המדינה, זה שאיננו העשירון העליון ואינו בקו העוני: הוא לא מזרחי, לא דפוק, לא חרדי, לא מתנחל, לא נכה, לא מסכן ולא מזוהה פוליטית, אז לא מתחנפים אליו ולא מנחמים אותו, שיגדל את עצמו, יקנה מהעשירים, יתרום לעניים, ישלם מסים בזמן – העיקר שלא ירים את קולו.

אז הנה, מעמד הביניים כנראה הגיע לגיל ההתבגרות – וכמו שאומרים – ילדים קטנים צרות קטנות, ילדים גדולים… שיהיה לממשלה בהצלחה עכשיו עם הטיפול בצרות האלה.

בגדי המלך החדשים

ואל תשאלו אותנו מה צריך לעשות, אל תבקשו רשימות של תנאים והמלצות, דפני, רגב וחבריהם אינם אחראים לפתרונות, הם עשו מספיק בכך שהוציאו את כולנו לרחובות, הרי אף אחד לא ביקש מהילד שצעק “המלך עירום” לתפור לו חליפה, זו כבר הבעיה של מי שזה תפקידו, מי שביקש מאיתנו לבחור בו כדי לפתור את בעיותיהם של אחרים, לנו יש עבודה משלנו לעשות כדי שלא נמצא את עצמנו עם הילדים באוהלים.

עוד מהבלוג של מורן מישל

תצוגה מקדימה

גברים - תנו דרור לבולבולים שלכם

אני יושבת וצופה ברוני ריבר הגיבורה מדברת על מה שפשוט אי אפשר לתפוס. אונס. היא מתארת במילים את הרגעים שבהם גבר לקח את גופה לרשותו, עשה בה כרצונו, חדר אליה, הכאיב לה, התעלם...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

אישה בעקבות בשורה

״אמא, זה אני״ שמעה אביבה את קולו של קובי, בנה. היא לא חיכתה להודעה, לא המתינה לחיילים במדים שינקשו על הדלת. היא ידעה שהם יגיעו וידעה שקובי שוכב שם, כשפניו בחול. היא מיהרה לאסוף את המשפחה ולצאת לבית החולים. סמ״ר קובי...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

אונס על הבר ב׳אלנבי 40׳

עדכון 15.8.16 באמת מזמן לא שמענו על זוועות ממועדון אלנבי 40, אבל  כמו שטענתי  בעבר - תמיד אפשר לסמוך עליו שימשיך לנהוג כמנהגו ושלא יתרחק לזמן רב מדי מהכותרות, ואכן הלילה שוב...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה