מסתבר שגם אני עסקתי בהדתה….

סיפור קצר על ניסיון הדתה הפוכה שנעשה בסוף שנות השבעים מבלי לרדת לעומק המשמעות, ומתוך רצון כן וטוב , על ידי בת מושב נחושה לעובדת הניקיון במועצה האזורית קישון, שמשרדיה ישבו אז במרכז נהלל, וכל זה, בהבנה שבדיעבד, נוכח תמונתו של א.ד גורדון שנתלתה או נשכחה על קיר המשרד.

לפני הרבה שנים, כשסיימתי את שנת השרות, ועמדתי לפני גיוסי לצבא, עוד היתה מועצה אזורית קטנה, בשם "מועצה אזורית קישון", שמשרדיה ישבו לבטח במרכז נהלל, איפה שיושבת כיום מזכירות המושב. ובתוך המבנה, בכניסה, היה חדר, עם דלפק גדול, הפונה אל מבואת הכניסה, ובו ישבו המזכירות, ועסקו במה שעוסקות מזכירות. החדר היה פונקציונאלי וצנוע, ארונות תיוק, מכונת כתיבה, מכונת שיכפול, וארון משרדי מתכתי וירוק בפינת החדר, ובו ישבו בנחת, מסודרים יפה יפה טפסים, ניירות, מהדקים, עפרונות, מחקים, סרטי הדבקה, בקיצור, ציוד משרדי, וגם קופסת פח מרובעת עם מכסה עגול ובה עוגיות, מה שמכונה "עוגיות אירוח". עוגיות  שהיו מוציאים במשורה, ושמים כמה  יחידות ספורות על צלחת, כאשר המנהלים ביקשו, או כאשר היו אורחים חשובים. הארון היה נעול במפתח קטן, שהיה במגירה הקטנה, על יד השולחן שעליו עמדו הטלפונים. בחדר הפונקציונאלי לא היה הידור או פאר, על הקיר היה תלוי לוח שנה כלשהו, ותמונה, שעוד נחזור אליה, ואל הגיבור שמופיע בה.

IMG_20180108_113233

אחת מצוות המזכירות, אשה חביבה מנשות המושב, עמדה לנסוע לחודש וחצי לביקור משפחתי מעבר לים, ובחרו בי למלא את מקומה. אינני יודעת מה היו הכישורים שבעטיים נבחרתי. אולי כי לא היו מועמדות אחרות, אולי כי הצלחתי לעשות רושם של נערה רצינית במהלך נעורי במושב (טוב שלא ידעו על הסבוטזה שעשיתי בזמן המלחמה..) אולי כי אמי היתה המזכירה של בית הספר היסודי הסמוך, וידעו שיש לי עורף לוגיסטי בענייני הדפסה. בכל אופן, התייצבתי ברצינות לעבודתי, דרך נפלאה להעביר את תקופת ההמתנה הבטלה לגיוס, וגם להרוויח קצת כסף לפני הצבא.

מה שלא ידעו מעסיקי על הרזומה שלי, שהוא זה שהכשיר אותי למלא היטב את התפקיד, ואינני מדברת על היכולת להעביר שיחות או להשיגן, אלא שנשאתי שתי תכונות קריטיות, שאלמלא הן, לא היה נכתב פוסט זה לאחר ארבעים שנה.

האחת-הייתי בוגרת בית הספר הקיבוצי "העמק המערבי" ביפעת. היה לנו שיעור במהלך הכיתות הגבוהות של התיכון, שלא היה באף בית ספר אחר בארץ, למיטב ידיעתי. והיה לנו מורה, שוודאי לה היה כמותו בשום בית ספר אחר. ישראל ביטמן מיפעת, היה חלוץ ואידאולוג נלהב, שהמשיך ללמד בלהט, למרות האסונות הקשים שפקדו אותו. (אבל זה פוסט מצחיק, אז לא ארחיב) ביטמן  לימד אותנו שיעור קבוע, עם חוברת מקורות בעטיפה תכלת שנערכה ונכרכה בבית הספר ושמה הודפס עליה באותיות של קידוש לבנה. "מקורות לתולדות הקיבוץ והקבוצה". ביטמן אכן הרביץ בנו תורה, את תורת הקבוצה ומקורותיה. והיות שהייתי תלמידה סקרנית, מנומסת וקשובה. וגם ישבתי בשורה הראשונה, למדתי בשקידה והתמצאתי היטב בדבריהם של ברנר, בורוכוב, וא"ד גורדון, מייסד "דת העבודה".

התכונה השנייה, והחשובה לא פחות, אותה רכשתי במהלך שנת השרות, היתה היכולת לזהות נשים טובות וחכמות, שלא למדו קרוא וכתוב, ולא הצליחו להשלים את הפער וההשכלה עם השנים. למדתי לזהות זאת על פי החיוך המבע והשאלות, ולמדתי לתת את התשובות הנכונות, מבלי לחשוף את חולשתן.

במהלך שעות הבוקר, המועצה רחשה חיים. שעות הצהריים היו די שקטות ומנומנמות. בעלי התפקידים היו נוסעים לאכול צהרים בקיבוץ, או יוצאים לפגישות עבודה, ואילו אני נשארתי על משמרתי, על הטלפונים והדלפק. עובדת הניקיון, אישה חביבה ופשוטה מן העיירה הסמוכה, עם עיניים שובבות וחיוך רחב לבושה בחלוק תכלת כזה, כמו שהיו לובשות פעם המנקות. באה לארח לי לחברה, ולהעביר את הזמן עד לסיום יום העבדה, וכך התנהלה לה שיחה קטנה.

לפתע, היא הישירה את עיניה אל התמונה היחידה בחדר, תמונתו של א.ד גורדון, שהיתה תלויה בין הארון לחלון, עם זקנו הארוך ועיניו הטובות, כשבתחתית התמונה כתוב שמו, ושואלת אותי, "מי זה האיש הזה עם הזקן. הוא רב?"

תמונתו של אהרון דוד גורדון-מתוך אתר מוזאון "בית גורדון" דגניה א'
תמונתו של אהרון דוד גורדון-מתוך אתר מוזאון "בית גורדון" דגניה א'

ואני תלמידה רצינית, ומורה לעתיד…מתחילה להגיד לה, "לא, הוא לא רב, הוא ממש לא רב, הוא המציא דת, אבל הדת שלו היא דת העבודה, ומנסה להיכנס להסברים סוציאליסטיים עמוקים ב"עברית לעם". ושוב היא שואלת אותי, "את בטוחה שהוא לא רב?", ואני כבר נשבעת. "אז למה יש לו זקן?" כנראה שאת כישורי הוראת ההיסטוריה, התחלתי ליישם שם, הרגשתי שהיא משתכנעת, ובכל זאת שאלתי, למה את שואלת?

אבל לפני שאספר את תשובתה, אוסיף שאני מקווה שמירי רגב לא קוראת את דבריי, שכן מייד היתה מייחסת לי ניסיון המרה או הדת (אחרי הכל, "דת העבודה") של תינוקת שנשבתה בין מגדל העמק לנהלל.

פעם פה היה הדלפק....
פעם פה היה הדלפק….

ואז אומרת לי עובדת הניקיון , "אני נוהגת להתגנב ולקחת קצת עוגיות כל פעם מהארון, בלי שמרגישים, אבל לא נעים לי שהרב עם הזקן מסתכל עלי כשאני גונבת, זה לא לכבוד של הרב", אבל אם את אומרת שהוא לא רב, אז הכל בסדר….אני יכולה להמשיך.

אתם רואים, לעולם אין לדעת איך זה שהקשבתי היטב בשעורים של ביטמן, יכלו לגאול אדם אחר מייסורי חטא. או לחילופין, אולי מצאתי את הפתרון לשחיתות במשרדים רבים. אולי צריך לתלות קצת תמונות של גורדון על הקיר, או אפילו תמונות של רבנים עבדקנים, או אולי לא להסביר לספקנים או העבריינים מי היה גורדון…

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.