הבלוג של מורן מישל

רודפת צדק

אמא לחמש בנות מופלאות (ולא, לא קיוויתי לבן). עצמאית. בתחום התוכן והשיווק באינטרנט. מרצה ומעבירה סדנאות כתיבה ושיווק ברשתות חברתיות בעזרת תוכן, ממקימי ׳הסתדרות העצמאים׳, כותבת מאז ומתמיד, פעם חלמתי במילים על עתיד טוב יותר,... +עוד

אמא לחמש בנות מופלאות (ולא, לא קיוויתי לבן). עצמאית. בתחום התוכן והשיווק באינטרנט. מרצה ומעבירה סדנאות כתיבה ושיווק ברשתות חברתיות בעזרת תוכן, ממקימי ׳הסתדרות העצמאים׳, כותבת מאז ומתמיד, פעם חלמתי במילים על עתיד טוב יותר, עכשיו מחליפה חלומות במעשים.

עדכונים:

פוסטים: 230

החל מינואר 2011

משך תקופה ארוכה למדתי שהעצב מדבק, כמו השמחה. למדתי שאין לנו שום דרך להכיל את ׳יום הזיכרון׳ ואת אלפי החללים, כי השכול לא מצוי ביום הזה

30/04/2017

kobiandrotem

אף פעם לא שכלתי מישהו קרוב.
לא אח, לא אבא, לא חבר, לא ידיד, לא אהוב.
לא איבדתי, לא הקרבתי, לא נתתי את היקר מכל, לא קברתי. אף פעם לא התדפקו על דלתי אנשים במדים כדי לבשר שסוף העולם הגיע. השבח לאלוהימה.

במשך רוב חיי הבוגרים נהגתי לשבת ביום הזיכרון מול הטלוויזיה כדי להספיק לראות כמה שיותר סרטים על חללים, להכיר את הפנים, את השמות, את הסיפור של החיים שנגדעו. הייתי יושבת ובוכה וממלאת את ליבי בכאב גדול מלהכיל, עד שהיו נפתחות החגיגות בהר הרצל וצלילי המארש והזיקוקים היו מגרשים את הכאב.

אבל בעשור האחרון הכרתי שני חיילים לאחר מותם, כשהאמהות שלהם ביקשו להיעזר בי בפעילות ההנצחה שלהם.

מאז שהכרתי אותם אני יודעת שהשכול עטוף במכבסת מילים שתפקידה להסתיר מעינינו את האמת. מאז אני יודעת שלמערכת הכי נוח שנזכור ביום הזכרון ובשאר הימים נשכח.

מאז אני יודעת שחיילים לא ׳נופלים׳, הם נהרגים, החיים שלהם נגדעים, הם מפסיקים להתקיים. וההורים שלהם, הם דווקא כן נופלים – אל מציאות חדשה, בלתי נתפסת ובלתי ניתנת לעיכול.

מאז אני יודעת שההורים השכולים לא ׳מקריבים׳ שום דבר – הם מאבדים את בניהם ואת חייהם כפי שהכירו אותם. הם לא ׳נותנים את היקר מכל׳ -היקר מכל פשוט נלקח מהם בלי שבאמת שאלו לרשותם.
הם לא מקבלים בהבנה שזו המציאות, המציאות טופחת על פניהם ולא משאירה להם שום ברירה.

מאז אני יודעת שאין אף אמא שכולה ששלחה את בנה בשביל למות בעד ארצנו. אין אף אבא שכול שהסכים מדעת שבנו יסיים את חייו כמו החברים שהוא ראה נהרגים לידו במלחמות ישראל. לא בשביל זה הם הביאו אותם לעולם. אין אצלנו שאהידים. אין תהילה בשכול.

משך תקופה ארוכה ישבתי עם האמהות של רותם וקובי, כדי להכיר אותם כל כך טוב עד שאוכל לכתוב את חייהם מבלי שזכיתי לראות אותם מחייכים חיוך חי ולו פעם אחת.
משך תקופה ארוכה למדתי שהעצב מדבק, כמו השמחה. למדתי שאין לנו שום דרך להכיל את ׳יום הזיכרון׳ ואת אלפי החללים, כי השכול לא מצוי ביום הזה. הוא לא מצוי באנשי קצין העיר המתדפקים על הדלת, ולא בהלוויה או בשבעה. הוא לא מצוי בהמון הנופלים, לא בהקראת השמות, ולא בטקסים. השכול לא מגלה את פניו בישיבות ממשלה או וועדות.

רק כשהכרתי את האמהות של רותם וקובי הבנתי שזה לא הבכי הגדול, אלא הדמעות השקטות שזולגות באמצע שיחה אקראית שחושפות את השבר. הבנתי שהחיים אולי ממשיכים, אבל המוות והאין ניבטים מעיניהם של ההורים השכולים בכל רגע נתון. הבנתי שאולי אפשר ליהנות, לחייך, להתקדם בחיים אפילו- אבל לשכוח אי אפשר וגם לא להתגבר על העצב, כך ששום שמחה לעולם איננה שלמה שוב.
הבנתי שכשיש לך חלל אחד בלב אין מקום לשכול הלאומי, לסרטים, לשירים, לטקסים, לנאומים. כל המאבד נפש אחת בישראל איבד עולם ומלואו.

מאז שהבנתי את זה הפסקתי לצפות בסרטי הנצחה ביום הזיכרון. מבלי שהכרתי אותם, נצרבו אצלי בלב שני חללים ששמורים לרותם וקובי, ואין לי מקום לעוד. אני לא בוכה מול המסך, ולא מסיימת גלילי טישו, ולא מזפזפת, ולא מאמצת את הראש לא לחשוב מחשבות שמחות. אני מפנה מקום למחשבות על האמהות שלהם. על האבות. על האחים. על האחיינים שנולדו אחרי מותם אל משפחת השכול. על כל החיים שלא הספיקו לחיות. בתקווה שהעובדה שאני זוכרת וחושבת אותם מוסיפה אולי חלקיק גרם של נחת להורים שאין לאיש שום דרך לקחת מהם את מעמסת הכאב שילווה אותם עד יומם האחרון.

אף פעם לא איבדתי קרוב אהוב. לא אח, לא אבא, לא חבר. השבח לאלוהימה. אבל כבר כמה שנים שיש לי שני חללים נסתרים בלב. פצעים שהם זכר למפגש פנים אל פנים, לב אל לב, עם הורים שנושאים כאב גדול מסך כל הכאבים שהטלוויזיה יודעת להעביר בלוח השידורים של 24 שעות זיכרון. ובכל פעם, לא משנה באיזה יום, שזרקור קטן מאיר בי לתוך אחד החללים האלה שנצרבו לי בלב, מזכיר לי משהו שהכרתי בהם, מתנגנת לי בראש התפילה היחידה שאני יודעת להתפלל, ואין פעם אחת שהיא לא גורמת לדמעות להציף את עיניי, גם כשהיא מתנגנת שוב ושוב ברדיו ביום הזיכרון – ׳אלוהים, לו אך בירכת להם חיים.׳

————————–————

לפעמים אני כותבת פוסט, או כתבה. לפעמים מגיעה לקבר בצפירה. כבר כמה שנים שלא כלום.
מחר, יום שני, 1/5,  בשעה 17:30, בתפר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות, חבריי ואני ועוד רבים ברחבי הארץ #רציםלזכרם.
כל אחד יישא איתו שם של חייל אחד או שניים, או כמה שהלב מסוגל לשאת. מזמינה אתכם להצטרף, או לבחור דרך שקרובה ללבכם לזכור ולהזכיר. חייל אחד, או שניים. אי אפשר באמת להכיל את זכר כל הנופלים, אבל כל הזוכר נפש אחת, זכה להזכיר עולם ומלואו.

למה רצה ביום הזיכרון?
לסיפור של קובי 

runrotemkobi

עוד מהבלוג של מורן מישל

תצוגה מקדימה

גברים - תנו דרור לבולבולים שלכם

אני יושבת וצופה ברוני ריבר הגיבורה מדברת על מה שפשוט אי אפשר לתפוס. אונס. היא מתארת במילים את הרגעים שבהם גבר לקח את גופה לרשותו, עשה בה כרצונו, חדר אליה, הכאיב לה, התעלם...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

אישה בעקבות בשורה

״אמא, זה אני״ שמעה אביבה את קולו של קובי, בנה. היא לא חיכתה להודעה, לא המתינה לחיילים במדים שינקשו על הדלת. היא ידעה שהם יגיעו וידעה שקובי שוכב שם, כשפניו בחול. היא מיהרה לאסוף את המשפחה ולצאת לבית החולים. סמ״ר קובי...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

אונס על הבר ב׳אלנבי 40׳

עדכון 15.8.16 באמת מזמן לא שמענו על זוועות ממועדון אלנבי 40, אבל  כמו שטענתי  בעבר - תמיד אפשר לסמוך עליו שימשיך לנהוג כמנהגו ושלא יתרחק לזמן רב מדי מהכותרות, ואכן הלילה שוב...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה