גשר אירי

החורף האינטנסיבי שהתרגש השבוע על עמק יזרעאל, העלה סיפור מימים סוערים פחות בחורף האחרון בעמק, ואיתו סיפור מחוייך על התמודדות עם אחד מאיתני הטבע בעמק לפני יובל שנים.

מזג האוויר הסוער שפקד אותנו במהלך השבוע החורפי החולף, העלה בשצף קצף לא רק את מפלס הכנרת ומפלסם של כל הנחלים, הערוצים, הוואדיות, הגבים והשלוליות בארצנו, אלא גם את מפלס הסיפורים, בעיקר אלו המספרים על איתני הטבע. הפעם, אני מתמקדת באיתן טבע גדול, לו יכולתי ועליו התגברתי, כאן בעמק יזרעאל.

בטח מתגנבת כעת טיפה סקרנות לליבם של קוראיי המשתאים, השואלים את עצמם: "עם מה היא התמודדה, ואפילו התגברה? ולא קראנו על זה כלום ב"נשות נהלל?" *  ואני מוסיפה על פליאתכם, ומוסיפה ומספרת שזה התרחש לפני שנים רבות מאוד.

כאן אני מסתכנת שיקום מישהו מקוראיי ויגיד: "הא…היא מורה לתנ"ך, איתני טבע, פה בעמק, והיא התגברה…כפי הנראה היא היתה עדת ראיה או אולי 'מכותבת לפעולה' לסיפור ההוא עם סיסרא", אז לא. אבל כבר יצרתי קצת מתח דרמטי, אז בואו נמשוך אותו עוד קצת. אתם יודעים, בסופו של דבר הרי אסגור לכם את הפינה, אבל כדרכי, בטח כשמדברים על כל כך הרבה מים זורמים, בואו נזרום עם זה לאט לאט, ונזכור שאין נהר שזורם באותו מקום פעמיים.

באחת השבתות לפני מספר שבועות, כשהגשם עוד לא חשב אפילו לטפטף באזורנו, הוזמנו, וגם נסענו לפתיחתה של תערוכת ציורים בשם "סינוור" של האמן דורון וולף בקיבוץ רמות –מנשה.**

IMG-20191119-WA0006_724x1024

דורון הוא לא רק אמן, אלא אחד מבני-דודי החביבים. שנינו גדלנו בנהלל לאותה משפחה רחבה, לאותם סבא וסבתא, ולאותם שולחנות ערוכים כל -טוב בהתכנסויות המשפחתיות. כמעט 20 שנות חיים מפרידות ביננו, אך נסיבות החיים הפכו אותנו לקרובים, ושמחנו מאוד לבוא לשמוח איתו. כבר העדתי על עצמי בעבר שאינני מבינה מספיק באומנות כדי לכתוב עליה, אבל מספיק מבינה כדי להגיד שעבודותיו של דורון יפות מאוד ונוגעות ללב, ולכן, אני ממליצה גם לכם להגיע ולבקר בתערוכה.

IMG-20200112-WA0012_853x1024

בבואנו לפתיחת התערוכה, וגם בצאתנו ממנה, נסענו ברחבי חלקת הטבע הקסומה והבראשיתית הזו, בין הקיבוצים הזרועים להם בנוף. אף נחל לא התרגש לקראתנו, ולא גלש עלינו. גם  הברק שהיכה לאחר יומיים בחייל במהלך נווטים באותו אזור ממש, עוד לא נראה בקצה האופק השימשית של שמי הצהרים. רצינו למשוך עוד את השבת החורפית הנעימה הזו, רגע לפני "המבול הגדול" שהובטח לנו למחרת היום, שבדיעבד מסתבר שרק היה "המבול הקטן", ורצינו לשבת וליהנות עוד קצת בחומה של השמש.

בדרך כלל, כשאנחנו מתכננים לעצמנו יציאה מן השגרה, גם אם היא לכמה שעות, אנחנו משתדלים שיהיה בה גם מרכיב של מזון תרבותי, וגם מרכיב קולינרי של קפה טוב ואפילו ארוחה. היות שבתרבות ובגאווה כבר התמלאנו בתערוכה, הרגשנו שהגיע הזמן לבדוק את עגלת הקפה שבתחנת הרכבת הישנה בכפר- יהושע. מה אגיד לכם? פינה קסומה בלב העמק. היו בה לא מעט אנשים, והיה מקום בשפע לכולם. הקפה היה טוב, גם הכריך, והנוף הניבט מהשולחן החצי מאולתר היה נפלא.

IMG_20191207_135258_1024x768

אין ברירה, מכאן צריך היה להתקדם לעבר שנת- הצהריים המקודשת של שבת. ברור לכם שמהנקודה הספציפית הזו, יש רק דרך אחת להגיע מכפר- יהושע לנהלל, גם אם ה"וויז", לו היינו שואלים אותו, היה מעז לומר אחרת. רק ב"דרך השדות", כמו שאנחנו קוראים ל"דרך המוביל", דרך העפר הכבוש העוברת בין שני הישובים לאורך קו ה"מוביל הארצי". התלבטנו לרגע מה מצבה של הדרך, כי בחורף לא תמיד  נוח לעבור בה, בטח אם אתה לא מצויד ברכב שטח, מה שהמכונית שלי ללא ספק לא. אז למרות שהיינו באמצע דצמבר, הדרך היתה חלקה ומוכנה לקראת החורף שיגיע, שבאותו שלב לא נראה שיעשה זאת אי פעם.

IMG-20200114-WA0031_576x1024

היות שהערך תרבותי, וגם הערך קולינרי, כבר התמלאו, עכשיו סיפקתי לזאב- אישי שנהג ברכב אגב התבוננות על השדות ובחינת סוג הגידולים והעיבודים בכל אחד מהם, את הערך המוסף. ואם אתם עוד איתי, ומחכים בסבלנות לעלילות התגברותי האמיצה על איתני הטבע, אספר גם לכם את אשר סיפרתי לו.

כאשר היינו ילדים  בכיתה ה' או ו', בימי שישי בערב, כאשר היתה מסתיימת הפעולה של "התנועה" והמדריכים היו עוזבים אותנו לטובת פעילות "הנוער" במרתף בית –העם, היינו נשארים עומדים שעונים על אופנינו בחושך במגרש, ומתחילים לתכנן כיצד נעביר את המשכו של הערב.

מידי פעם היתה נזרקת לחלל האוויר ההצעה הנועזת: "בואו ניסע באופניים דרך השדות לכפר- יהושע". אפשר להגיד  שהיו לנו שם חברים. רמת החברות ודרגתה לא היו כל-כך גבוהות. ההיכרות נשאה אופי תחרותי והישגי והחלה במחנות או בפעילויות של התנועה, והמשיכה ביוזמה של איזה מדריך מכפר- יהושע שרצה להתחיל עם מדריכה מנהלל, או להפך, וכך היתה מתקיימת סידרה של כמה קומזיצ'ים או מפגשים משותפים לשני הישובים, עד שהתקדם הרומן, או נגמר העניין. אני מניחה שמידי פעם בכפר -יהושע עצמו, היו נאמרות אותן מילים, רק בלהיפך, והם היו מגיעים אלינו, כמו שאנחנו היינו מגיעים אליהם. אם תשאלו: "מה היה קורה במפגשים האלו במרכז המושב, שלהם, או שלנו?" בדרך כלל הרוכבים היו מספרים את חוויות הדרך "הלוך", ומתחילים להתכונן לדרך "חזור".

מי שלא גדל כמונו בעמק, אולי חושב שזו היתה משימה קלה. אולי גם ביננו, מי שרגליו היו ארוכות וכוחו במותניו, חשב שזה די פשוט. אני כידוע מעולם לא נמניתי על אלו או על אלו. תמיד כאשר רכבתי על אופניי הייתי צריכה לקבל החלטה קריטית בהתחשב בנסיבות, האם לשבת על הכיסא, או להגיע אל הפדלים, שתי הפעולות יחד, לא התאפשרו מעולם. כוחי מעולם לא היה בחוזקם של שריריי, אבל מרגע שנתקבלה ההחלטה "נוסעים לכפר- יהושע", גם אני שינסתי את מותני וקיפלתי את מיכנסיי, כפי שמיד תבינו למה, ויצאנו לדרך.

New Doc 2018-09-24 17.01.39_3_1024x689

אם לא הובן מדברי עד כאן, ברור שהכל נעשה מבלי ידיעתם של ההורים. לכן נדרשה המשימה החשובה של קיפול "מכנסי הפיל", כמו שנקראו אז מכנסי התכלת המתרחבים שלי שהיו "בגדי השבת" אותם קנתה לי אמי לאחר תחנונים והשתדלויות רבות, כלפי מעלה. למכנסיים בכלל, ולמכנסי "פיל" בפרט היתה נטייה להסתבך ולהיתפס בשרשרת של האופניים. במקרה כזה,  לא מדובר רק בעגמת נפש, חורים במכנס וסימני גריז, אלא באפשרות של בית- דין שדה של ממש על ידי ההורים. אחרי שגולגלו המכנסיים בקפלים גסים, עד הכי למעלה שאפשר, יצאנו לדרך, והנה אני רוכבת ומתקרבת אל אותו איתן טבע, שהבטחתי לכם בתחילת הסיפור, שגברתי עליו.

בדרך בין נהלל לכפר- יהושע, יש שניים או שלושה "גשרים איריים".*** על פי הגדרתם ב"ויקיפדיה" ****גשרי הבטון הללו המאפשרים מעבר מגדה לגדה  לרוחב ערוץ הוואדי, קיבלו את שמם המיוחד בתקופת המנדט הבריטי , כשריד לתקופת המלחמה בין אנגליה לאירלנד, בה בנו האירים את נקודות המעבר נמוכות מקו התוואי, כדי לשמור בסוד את מיקומן. לאירים כפי הנראה "יתרון הנומך" עזר, לי כפי שתבינו בהמשך "חסרון הגובה" היה מכשלה. עוד הסתבר לי מה"ויקיפדיה" שהמילה העברית ל"גשר אירי" היא בכלל "מעברה", אבל זו בטח לא מילה שמתאימה למסע בין נהלל לכפר- יהושע.

IMG-20200114-WA0036_576x1024

הנסיעה בחבורה לאורך הדרך הבהירה היתה קלה יחסית, אני גם לא זוכרת שפחדנו מכלום, אולי קצת ממחבלים או מחזירי-בר, אבל כאשר הגענו לאותם "מעברים הכרחיים", שומעים את קול פכפוך מי הוואדי הזורמים על משטח הבטון, צרצור הצרצרים וקירקור הצפרדעים בין קני הסוף, היינו צריכים להאט את הנסיעה, ולהתחיל לעבור אחד אחד לאור הירח, ולאורם של פנסי האופניים שבא מהדינמו שהפעיל הגלגל הקדמי בסיבובו. אל תחשבו שזה פשוט, שכן אתה צריך לעבור מספיק מהר כדי להגיע לצד השני, ומספיק לאט כדי לא להרטיב את בגדי השבת שלך. בעלי הניסיון והחזקים אמרו שהדרך הכי טובה , זה לתקוף את ה"גשר אירי" חזיתית. להתרחק מעט, להתארגן על התוואי, לקחת תנופה, להגיד בקול רם, או בלב: "על החיים ועל המוות, אחת, שתיים, שלוש", לדווש חזק, רגע לפני המים, להרים את הרגלים למעלה, ולמצוא את עצמך בצד השני. היו כאלה שזה עבד להם.

IMG-20200114-WA0032_576x1024

אודה על האמת, ניסיתי, אבל מפה לשם, עם כל התנופה שבעולם ועם המכנסיים המקופלים, מצאתי את עצמי בסוף התנופה עם האופניים באמצע ה"גשר אירי" הרגליים נטועות עמוק במים, והעיניים פונות בתחינה אל השמיים. היו ניסיונות הכוונה מהצד הזה ומהגדה הזו, הבנים החזקים כמובן כבר היו הרחק קדימה, ואלמלא ענת חברתי, שמאז, ועד עצם היום הזה, נקראת בתואר הכבוד "אחותי הגדולה", שכן, לא היה מצב של צוקה ומצוקה ממנו לא חילצה אותי בקור רוח מופתי ובתושייה רבה (להוריד את ה"גומי" ב"גומי", לתפוס מקום בהסעה ליפעת, להביא לחמניה מהמזנון, לעשות לי טוסט על תנור החימום בכיתה, ועוד אי אלו מבצעי הצלה) חירפה נפשה, וצעדה חזרה מדלגת בין החלוקים בצד הגשר, וחילצה אותי מהבוץ, תרתי משמע. היא לא רק נתנה תנופה חזקה בגב המושב שחילצה אותי מהמצב ומן המים, אלא מלהיות הנושא לשיחת היום במושב, לפחות למשל שנתיים (מתאים לחרוז, בפועל זה בטח היה הרבה יותר). אלמלא היא, עד עצם היום הזה הייתי נשארת שם.  והכי חשוב, הצלחתי להגיע ולעשות את סיבוב הניצחון במרכזו של כפר- יהושע, וגם להגיע הביתה בשלום, מבלי שההורים יידעו ומבלי ללכלך את מכנסיי השבת. ממש "שמלת השבת של חנה'לה" בגרסת העמק.

_______________________________

*קבוצת הווטסאפ הכל יכולה וכל יודעת של נשות המושב

**התערוכה של דורון-לאור הצלחת התערוכה, מועד סגירה הוארך עד ה 8.2.20

***שאלה מאיזה משק בעיגול יוצאים לדרך

**** הערך "מעברה" ב"ויקיפדיה"

_____________________

תמונות:

תמונה 1-ההזמנה לתערוכתו של דורון וולף "סינוור" בגלריה ברמות מנשה (דורון וולף)

תמונה 2-התמונה "מלח הארץ" שמוצגת בתערוכה. נהלל מצויירת בתמונה (דורון וולף)

תמונות 3 – מתחם הישיבה שלצד עגלת הקפה בתחנת הרכבת הישנה בכפר- יהושע, בנופו המרהיב של העמק

תמונות 4,6,7-ה"גשר אירי" המדובר. כל כך הרבה מים בוץ ומה לא זרמו בו במהלך חמישים השנים  האחרונות, אבל כאילו לא השתנה בו דבר. תודה לזאב שחירף היום את נפשו, ושם את הצילומים בכפי עבור הפוסט.

תמונה 5-גיבורת הפוסט רוכבת בגבורה (מבלי להגיע לכיסא) על אותן אופניים ממש, באותו פרק זמן ממש עליו מספר הפוסט. ללא ספק התמונה הופכת את הסיפור מסתם סיפור לסיפור גבורה, או לפחות סיפור התגברות.

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.