עשרת ימי ישראליות

כמו שיש במסורת היהודית את "עשרת ימי תשובה" בין ראש השנה ליום כיפור, כך יש במסורת הישראלית את "עשרת ימי ישראליות" או "עשרת ימי תודה" או "עשרת ימי גאווה" בין מוצאי פסח למוצאי יום העצמאות. עליהם אני כותבת מעט כאן, מנקודת המבט שהיא כולה שלי.

עכשיו אנחנו מצויים בעשרת הימים האלו. כעשרה ימים  בין מוצאי הפסח ועד מוצאי יום העצמאות . כמו שיש "עשרת ימי תשובה", בין ראש השנה ליום הכיפורים. כך יש את הימים האלו ,הם פתאום צצים להם בלוח השנה, "עשרת ימי זיכרון", או "עשרת ימי גאווה", או "עשרת ימי תודה" או "עשרת ימי ישראליות". זה לא כל כך משנה איך מכנים אותם. אתה כל פעם מנסה להדחיק אותם ואת עוצמתם, אבל הם במחזוריות העיקשת שלהם, באים הנה וצונחים עלינו .הם מתחילים במוצאי פסח.IMG_20190427_222056_1024x768

אלו שחוגגים את ה"מימונה", עוד מקבלים השהייה קצרה, יש להם עוד ערב אחד למשוך את השמחה, ואז זה פשוט מחלחל. הרדיו מתחיל את שלו ב"קטנה", הטלוויזיה עושה את שלה, ה"פרומואים" רצים. הרשתות החברתיות מתמלאות גם הן  בתמונות "משם" של קורבנות השואה וזיכרונה, מסע לאושוויץ, "שורד שואה" בחרפת רעב ללא כסף לתרופות, יוזמה מקומית מבורכת לסייע של מורה נמרץ, קבוצת חיילים או בני נוער הנחלצת לעזרתו, וזה מתחיל לרדת עלינו ולתוכנו, אומר לנו :"חכו, חכו, תכף העצב הגדול יגיע", והוא מגיע, גולש לו אט אט לתוך חיינו, כמו שמיכה עבה וכבדה כזו, פשוט יושב עלינו, ואומר:" אני אלך, אני אפילו אתן אקורד סיום משמח וצוהל של זיקוקים, מנגלים, במות בידור, בירות, ואולי גם קצף ופטישים מפלסטיק (לא בנהלל), אבל לפני זה, יהיה עצוב, ועוד קצת עצוב, ואחר כך עוד יותר עצוב". ואז מתחילות להיכנס לנו לתוך התודעה התמונות והקולות של העצב הראשון, המראות והקלטות מכשירי הקשר של העצב השני, והכל נוגע לכולנו בעצבים המאוד מאוד חשופים.

IMG_20190423_135859_1024x788

לאורך שנים, כשהייתי פעילה במערכת החינוך, דיברנו בחצי חיוך על העובדה שתמיד כשחוזרים מחופש הפסח, מופתעים ש"הנה פתאום מגיע יום השואה", ומהר מהר צריכים להתארגן להכנת הטקס. אתם יודעים, התאריך לא חדש, הוא תמיד שם. אבל הפער בין היציאה לחופשת הפסח, העליזה השמחה והאביבית, לבין החזרה ללימודים ולתוך הימים הכבדים האלו, היא תמיד משהו שמעדיפים לשכוח או לשמוט, ואז "הם פתאום באים", וצריך להיערך ולהתארגן לקראתם.

אם כל זה לא מספיק , מרגע שמתחיל הפסח מזג האוויר  הופך את הארץ ליפה ומיוחדת כל כך. משדות ירוקים ובגדים ארוכים, נעשה לו מן מהפך שכזה לשדות מצהיבים, נקצרים, נחרשים ונזרעים מהר לעיבוד חדש. מעבר בנסיעה אקראית  לאורך כבישי הארץ מראה לנו כאלו וכאלו בו זמנית. כאן החיטה עוד מוריקה, ספק צהובה, ספק ירוקה. כאן היא קצורה ומחכה  בפסים ארוכים "וואלים" לאיסופה לחבילות חציר וקש.

IMG-20190430-WA0010_1024x683

הגשרים, הצמתים והכיכרות מתמלאים להם בדגלים. דגלי המדינה יחד עם דגלי מע"צ וכביש שש וכולם מתנופפים בקצב אחיד. רק חסרים להם הדגלים האדומים של ה"אחד במאי", שאני  זוכרת מילדותי, איך לאורך הגדר הנושקת לכביש של הקיבוץ השכן היו נתלים  לצד דגלי המדינה.

הגינות פורחות בשלל צבעים וריחות. הדבורים מזמזמות להן, באות לאסוף את הצוף. ציפורים מצייצות בשלל קולות, מתחילות לקנן. אביב!

הבגדים מתחלפים להם מחורפיים ארוכים ,לחולצות קצרות ולסנדלים. כשהייתי סטודנטית צעירה (וגם מבוגרת..) חוזרים מחופשת הפסח, וצצות להן ברחבי הקמפוס בטנים הריוניות המחכות ללדת בקיץ.

IMG_20190423_140016_1024x768

 לתוך כל השמחה הזו של הטבע יורדת התוגה הזאת, והלב לא ממש יודע מה להרגיש. הוא רוצה לזכור ולא לשכוח, הוא רוצה לשמוח ולפרוח, הוא רוצה להתייחד עם הכאב הלאומי והאישי, והוא רוצה לתת מקום לנטבחים, ולנופלים, ובאותה מידה הוא רוצה קצת שקט. הוא אוהב את השירים הנוגים והשקטים שמתחילים להזדחל, אבל הוא רוצה מוזיקה שמחה, ולחגוג ולשמוח את החיים.

כאילו באיזה ציניות ממשיכת מכחולו של צייר מוכשר מאוד, כל היופי הזה, מתערבב עם כל העצב הזה, הטבע בשיא יופיו ופריחתו על רקע הדגלים המתבדרים ברוח. יום לאחר "יום העצמאות", בדרך כלל יורדים הדגלים, והרבה פעמים, כל פריחת האביב מתחילה לקמול, אבל ביום הזיכרון היא בשיאה, היום הכי יפה בשנה.

IMG_20190423_135928_768x1024

אולי כשהייתי יותר צעירה, הגבולות היו יותר ברורים. אולי ככל שמתבגרים, הכל נעשה מאוד קשור, ואולי התקשורת המשודרת, מחלקת ופורסת לאט לאט את כל השפע שיש לה, שלא יכול להיכנס ליום אחד על פני ימים אחדים. וככה זה פתאום פה. יש חזרות לריקוד של "יום העצמאות", אבל יש גם הכנות של המקהלה לטקס של "יום הזיכרון". פה מכינים את "זיכרון בסלון", והילדים שממש לא מזמן חזרו מהמשלחת לפולין, עובדים בקדחתנות על הכנת קטעי הקריאה והמצגות ל"טקס יום השואה".

אני לא מחדשת בדברי בעצם כלום  לאף אחד. כל מי שגדל וחי בארץ הזאת, חש את זה בעצמו. אני פשוט שבה ומספרת את זה לכם, וגם לי. תוך ימי הפסח, הראש היה מלא רעיונות אביביים של צמיחה וכתיבה, ופתאום הכל נראה לא מתאים מול העוצמה של הימים האלו.

ואז בעצם עולה לה מחשבה גדולה, טובה ושמחה של הודיה, של הכרת הטוב, של השמחה ב"יש", של הגאווה הלאומית, של תחושת היחד, של תחושת ההישג.

בהזדמנות הזו אני כל כך אוהבת לספר את הסיפור שאבא שלי סיפר לי, איך אביו, שהיה ממייסדי נהלל, חלוץ צעיר, שעזב את ארצו ובית אביו, כדי להגיע למולדתו, ושילם על כך מחיר שהדעת אינה יכולה להכיל, של נתק מהוריו, שדבקו באמונתם הדתית  האדוקה והעדיפו להישאר בגולה, בה מצאו לבסוף את מותם בשואה. (כתבתי על כך בשנה שעברה ל"יום השואה", ואני מזמינה אתכם לשוב ולקרוא את הפוסט  אני וסיפור שואה ) ראה את בנו, אבי, וחבריו , מתארגנים לעת ערב על יד חצר המשק  כדי לצאת לאימונים או לפעולה במסגרת "המחלקה הנהללית" בארגון "ההגנה" ,אליו השתייכו בתקופה שקדמה להקמת המדינה, לבושים במדים מאולתרים, וציוד צבאי שנקנה במחסני עודפים של הצבא הטורקי או הבריטי. אמר אז סבא לפי הסיפור:"כאשר תקום המדינה, אתפור את דגלה מבד משי גדול ואניף אותו על תורן ליד הבית". לפני מספר שנים, כשערכנו מפגש של בני -הדודים, והוצגו תמונות מהעבר המשפחתי, הוצגה תמונה אחת בה אחיו הצעיר של אבי, מניף  את דגל ישראל. נאמר שזה צולם ביום העצמאות הראשון למדינה. עוד סיפרו בני הדודים, כי הדגל נתפר בבית המשפחה על ידי אמם, דודתי נעמי ז"ל. על פי התמונה, והבנתי המועטה בתחום, הוא לא נראה לי דגל מבד משי. אני מתארת לעצמי שגם בדי הכותנה הפשוטים מהם נתפר, היו זולים ( אולי גם ב"שימוש משני"), וגם אז הקשו על תקציבה הדל של המשפחה. התרגשתי לשמוע מאחד מבני דודיי, שהדגל נמצא אצלו בבית, כזיכרון מבית הוריו, ומבית סבא וסבתא שלנו.

כל שנה, בתוך הימים הכבדים הללו, אני רואה בעיני רוחי את דגל המשי שהתנופף בחזונו של סבא, ומן הסתם, בחזונם של חבריו לדרך ושכניו.

20161227_112515_1024x576

אשרינו שזכינו להיוולד ולגדול במדינת ישראל. שנדע לעבור את עשרת ימי התודה, הגאווה, הזיכרון והישראליות הללו בכבוד ובהכרת תודה. ובעיקר, שנדע לשמור על מה שהמדינה מסמלת ומהווה עבורנו. שנדע ימים טובים-ולתפארת מדינת ישראל!

IMG-20190430-WA0009_1024x800

________________________

תמונות:

תמונה 1-שבקיות-  כפי שצולמו השנה  על שולחן המימונה  אצל משפחת דהן בשלומי,בתודה ,אהבה ובטוב טעם.

תמונות 2,4,5 האביב בגינה.

תמונות 3,7 – צילומים של חברתי, צלמת החקלאות מרינה פורמן לוי. בתודה גדולה.

תמונה 6-דגל ישראל שנתפר על ידי דודתי, נעמי בן- דוד וולף, ליום העצמאות הראשון של מדינת ישראל,  מונף בידיו של דודי, בנצי וולף ז"ל בחצר בית המשפחה בנהלל. תודה לבני- דודיי שנוצרים את הסיפור, התמונה והדגל.

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.