הבלוג של מורן מישל

Inside-out

אמא לחמש בנות מופלאות (ולא, לא קיוויתי לבן). עצמאית. בתחום התוכן והשיווק באינטרנט. מרצה ומעבירה סדנאות כתיבה ושיווק ברשתות חברתיות בעזרת תוכן, ממקימי ׳הסתדרות העצמאים׳, כותבת מאז ומתמיד, פעם חלמתי במילים על עתיד טוב יותר,... +עוד

אמא לחמש בנות מופלאות (ולא, לא קיוויתי לבן). עצמאית. בתחום התוכן והשיווק באינטרנט. מרצה ומעבירה סדנאות כתיבה ושיווק ברשתות חברתיות בעזרת תוכן, ממקימי ׳הסתדרות העצמאים׳, כותבת מאז ומתמיד, פעם חלמתי במילים על עתיד טוב יותר, עכשיו מחליפה חלומות במעשים.

עדכונים:

פוסטים: 209

עוקבים: 87

החל מינואר 2011

סרטו החדש של שבי גביזון, לא מדבר רק על געגוע ובטח לא על זה המובן מאליו, והוא גורם לצופה לטייל בין חדרי הלב ולהתגעגע למה שאין ולמה שיש

27/08/2017

צהרי יום שישי. שיא החום של אוגוסט המכביד. אני נכנסת לאולם קולנוע קריר וחשוך בחוסר חשק מוסתר היטב. החום, החופש, הילדות, העומס והשנ״צ האבוד ליוו אותי כל הדרך אל הכיסא שלי, בדרכי לצפות ב״געגוע״, סרטו החדש של שבי גביזון.

׳מה כבר יש לחדש על געגוע?׳ חשבתי לעצמי כשאריאל (שי אביבי) פגש את רונית (אסי לוי) בבית קפה תל אביבי בסצנה שלא נראה שיש לה מה לחדש. עוד מפגש אחרי עשרים שנה. עוד אישה שמפעילה את שריר רגשות האשם אצל הגבר שפעם מזמן היה האיש שלה. נו מילא, שעה וקצת וזה מאחורי, חשבתי לי. אבל גביזון דווקא בחר, והצליח, להפתיע כבר מהסצנה הראשונה, בחירה שמתגלה כיציבה ועשויה ביד אומן לאורך כל הסרט.

הסרט, שעלילתו מתרחשת בעכו, מלווה את אריאל במסע בעקבות בנו המת שמעולם לא הכיר. אל דאגה, אי אפשר באמת לעשות ספויילר לסרט שהצופה מופתע בו על בסיס קבוע. זה סרט שמהלך על הקו הדק בין שיקוף מציאות חיינו לבין הזיה מופרכת, ואולי באמת אין דרך טובה יותר לתאר את חייהם של הורים שאיבדו ילד, ואולי בכלל אין דרך אחרת לתאר את חייהם של מי שאי פעם הרו ילד בכלל.

בשיחה עם הקהל גביזון הסביר שהסרט מדבר על נתינה לאין, נתינה של אדם למען הרווח של עצמו, גם בהיעדר מקבל. הוא מדבר על התלות של הורה בילד שגדולה יותר מהצורך של הילד בהורה בשלבים רבים בחיים. אבל הוא מדבר על הרבה יותר מזה. הוא מדבר על הפחד שלנו להיות כמו הורינו, ועל הצורך הבוער לראות בילדינו את המראה המוצלחת שלנו, וגם על הפחד מלראות אותם כפי שהם באמת ובמיוחד כפי שהם משתקפים דרך עיניהם נטולות משקפי האהבה של אחרים. ויותר מהכל, ויותר מאשר על געגוע, הוא מדבר בעיני על חרטה. יש בו רגע אחד מזוכך שהאב יושב על קבר בנו ומדבר אל האבן, רגע שבו הולמת בפנים הקלישאה שאדם בערוב ימיו לעולם לא מתחרט על הדברים שעשה, אלא על אלה שלא העז לעשות.

זה סרט שמקלף מהדמויות שלו שכבות שכבות, כמו מבצל, ותוך כך מעביר את הצופים בין חיוך מריר, צחוק, מחנק שאוחז בגרון, והבנה שבתוך תוכנו שוכן געגוע תמידי לאין ול-יש, כזה שלפעמים מתקיים רק מעצם המחשבה ׳מה אם…׳. זה סרט שגורם לך להסתכל פנימה ולמצוא את כל הטוב שבליבך על אותם אלה שלפעמים מתחשק לך למרוט את שיער ראשך בגללם. וזה לא קל, אבל כל כך פשוט.

באותה שיחה לאחר הסרט גביזון סיפר גם שהבחירה בעכו נעשתה מאחר ולא הצליח להשיג תקציב לצלם בשכונה מוסלמית בלונדון שבה התרחשה העלילה כפי שכתב אותה במקור, ואני כל כך שמחתי שלא הצליח במשימת הגיוס, כי אמנם בלונדון יש יותר סרטים, ומוזיקה טובה וטלוויזיה נהדרת, אבל אין בה את האוויר המלוח של עכו, או ניחוח בית קפה עכואי דחוק, אין בה את הדקויות של העברית על שלל המבטאים שבהם היא מדוברת, ובכלל בסרט ׳געגוע׳ בולטת אחת התכונות שאני אוהבת בקולנוע הישראלי ובשחקניו (הטובים שבהם) – הוא לא גרנדיוזי, לא מלוקק, לא פוטושופ. הדיאלוגים משוחקים בו קטן, יומיומי, לופת את הלב בלי לפזר עליו אבק בינלאומי לשיכוך הכאב, כמו מהחיים, וזה מוציא את הסרט גדול.

אלוהים נמצא בניואנסים, ו׳געגוע׳ משופע בהם לכל אורכו. הם מתבטאים בצורה מופלאה במשחק של שי אביבי שהעניק אותם לדמות שלו בגמגום הקטן, בהעוויות בזוויות העין והפה, הם מתבטאים בטקסטים שהושמו בפי הדמויות, בשלל ההבעות של אסי לוי, בפריימים של המעברים בין סצנות, ברגעים הקטנים ההזויים והמגוחכים שהתסריט מעביר את הדמויות דרכם.

אם אכן כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך המשפחות האומללות אומללות כל אחת על פי דרכה, אני כמעט בטוחה שהניואנסים של האומללות הישראלית לא היו שורדים את ביקורת הדרכונים בדרך אל מחוזות האומללות של הממלכה המאוחדת, אבל כאן, על קו עכו-תל אביב, אין מי שיצפה ולא יזדהה.

אלוהי הגלאם והנצנצים לא הצליחו לשים ידם על הסרט הזה, וגם אלת ההפי-אנד ודאי הופתעה לגלות שלסוף טוב אפשר לתת פרשנות חדשה לגמרי וטיפה מופרעת, ואני אמנם לא פרצתי במחיאות כפיים סוערות כשהמסך החשיך, אבל רק משום שנותרתי לשבת עוד רגע, לנסות לחוש ולברר איפה בדיוק אוחז בי הגעגוע ואיך לרפא אותו, כדי שחלילה לא יתחלף בחרטה.

זה לא סרט קאלט, לא סרט ענק, לא הכי טוב של גביזון, אבל הוא סרט טוב ויש בו חוכמה פשוטה וכנות נוגעת. מומלץ בחום לאנשים חושבים ומרגישים.

embedded by Embedded Video

עוד מהבלוג של מורן מישל

תצוגה מקדימה

גברים - תנו דרור לבולבולים שלכם

אני יושבת וצופה ברוני ריבר הגיבורה מדברת על מה שפשוט אי אפשר לתפוס. אונס. היא מתארת במילים את הרגעים שבהם גבר לקח את גופה לרשותו, עשה בה כרצונו, חדר אליה, הכאיב לה, התעלם...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

אישה בעקבות בשורה

״אמא, זה אני״ שמעה אביבה את קולו של קובי, בנה. היא לא חיכתה להודעה, לא המתינה לחיילים במדים שינקשו על הדלת. היא ידעה שהם יגיעו וידעה שקובי שוכב שם, כשפניו בחול. היא מיהרה לאסוף את המשפחה ולצאת לבית החולים. סמ״ר קובי...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

אונס על הבר ב׳אלנבי 40׳

עדכון 15.8.16 באמת מזמן לא שמענו על זוועות ממועדון אלנבי 40, אבל  כמו שטענתי  בעבר - תמיד אפשר לסמוך עליו שימשיך לנהוג כמנהגו ושלא יתרחק לזמן רב מדי מהכותרות, ואכן הלילה שוב...

תגובות

פורסם לפני 2 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה