אלאור אזריה וגוב האריות

הכרעת בית המשפט בפרשת החייל היורה מאיימת להצית את הרחובות ולהביא למלחמת אחים על סף דלתנו. מי כאן הגיבור ומי האויב?


עננים שחורים מתאספים עכשיו בחוץ. הם מאיימים להמטיר עלינו גשם כבד של שנאה, גזענות, פילוג והאשמות הדדיות. החייל היורה, או הילד של כולנו – תלוי את מי שואלים – הורשע בהריגה.
אם שואלים את הרמטכ״ל, חייל בן 18 איננו הילד של כולנו. אם שואלים את הצל- כל עוד שילד הורג ערבים הוא של כולנו באבו-אבוה.
ככה נראית המפה היום- שני קצוות שלעולם לא ייפגשו, וממבט על ממטירים גם הרגבים והליברמנים גשמי זעם שמלבים את האש הבוערת על הקרקע.

דוברת צה״ל לשעבר, שרת התרבות של כולנו, מאשימה את הרמטכ״ל שאכזב המונים. כאילו היה זה תפקידו של המפקד העליון של צבא ההגנה לישראל לרצות את ההמון צמא הדם, ועוד בטרם יבש הדיו על הכרעת הדין והרבה לפני שנגזר העונש, שר החינוך של כולנו קורא לחון חייל שהורשע זה עתה בהריגה.
לצידם, שר הביטחון דה-מי-קולו, שכולנו שמענו את דעתו עוד מראשית הדרך, מכריז בראש חוצות ׳לא אוהב את פסק הדין׳. ככה נוהגים השרים המובילים בממשלת ישראל, נבחרי הציבור שלנו, במקום להביא את הסופר טאנקר ולעצור את האש בכל הכוח. עבורם החייל היורה הוא סמרטוט אדום ותו לא, בעזרתו הם משלהבים את קהל האוהדים  השש אלי קרב.

ובחסות מעודדי הבעירה האלה מחוץ לבית המשפט שואגים האריות צמאי הדם, חוגגים כמו במגרש כדורגל, זועקים זעקות שבר כמו הלך חייל גיבור אל דרכו האחרונה ומפנים אצבע מאשימה אל מי שמילאו תפקידם בשירות החוק, הצדק והוצאת האמת לאור, עד כדי כך שכלל לא מופרך להניח שחייה של השופטת במשפט זה נתונים כעת בסכנה ואל הרמטכ״ל נשמעו קריאות ״תיזהר, רבין מחפש חבר

אפוקליפסה עכשיו. אחת לזמן מה נפערת הקרקע תחת רגלינו, חושפת את הנימים הקרועים והפגועים של החברה הישראלית, מכוונת זרקור אל היסודות הרעועים עליהם אנחנו צועדים כחברה, כנראה אל עבר התמוטטות הגשר.

בשביל כולנו, כך קבע בית המשפט, מדובר באדם שהרג אדם מנוטרל לעיני מצלמות. כן, מחבל. אבל כמו כל הברואים עלי אדמה, הוא נולד אדם. זו לא שאלה של ימין ושמאל, זו שאלה של אמת מידה בסיסית, לפיה לא לנו הזכות להכריע חיי אדם לכאן או לכאן, עד כמה שאנו סולדים ממעשיו.
בית המשפט בהכרעת הדין לא מבכה את חיי המחבל שנגזלו במקרה הזה, אלא את החוק שנרמס ביד גסה, ובהחלטתו הוא פורש רשת מגן מעל כל חיילי צה״ל, ולא מפקיר אותם, כפי שהאריות והצללים מנסים לומר לנו. הוא קובע שאין אור ירוק לחייל לבצע הריגה באדם שלא לפי הוראות הפתיחה באש והקוד האתי של צה״ל. הוא שומר על כל חיילי צה״ל מן המדרון החלקלק.

וברקע כל אלה, אמא אחת שבוכה את מר גורלה בדמעות שכבר בקושי ניגרות מעיניה וגופה הצמוק והמיובש, מאשימה את כל מי שרק ניתן בהקרבת בנה על מזבח התשקורת, ומותר לה.
בניגוד לשופטים, תפקידה של אמא הוא לפרוש את כנפיה ולסוכך על הילד שלה. היא יכולה להאשים את כל העולם ברע שנפל עליה. אבל רק היא. רק לה ולאבא מותר לבכות ולכאוב את האסון שבנם הביא על עצמו. על עצמם. הוא הילד רק שלהם, לא של כולנו.

התפקיד של כולנו הוא לוודא שאיש לא ייפגע בעקבות הכרעת הדין וחילוקי הדעות, כדי שחיילי צה״ל ידעו שמלחמות מתרחשות רק בחוץ, כאן בבית אפשר לריב, להתווכח ולחלוק אחד על השני, אבל קריאות המלחמה וירי ברחובות אינם חלק מהדרך שלנו.