יש שמים בתוכי, ומעליי

baloon
כשהייתי ילדה קטנה נראיתי בערך כמו הבנות שלי – זהובת תלתלים, סמוקת לחיים ובעלת חיוך ורדרד. כשמכרים היו פוגשים את אמא שלי איתי ברחוב הם היו שולחים ידיים לצבוט לי בלחיים ומצפצפים בקולות גבוהים ׳איזו בובה קטנה, ממש ברבי עדינה׳, ואמא שלי הייתה מחייכת וחושבת לעצמה בלב ׳נכון שהיא נראית כזו? אילו רק הייתם יודעים.׳

כשאני מספרת היום שיש לי פחד קהל או שאני נבוכה להצטלם או להכיר זרים, אני מרגישה את המבטים של העומדים מולי ויודעת שהם רואים את המקבילה המבוגרת של ׳בובה קטנה׳ אישה עצמאית, חזקה ובטוחה בעצמה וחושבים שאני ממציאה שטויות. ואני מחייכת וחושבת לי בלב ׳נכון שאני נראית כזו? אילו רק הייתם יודעים.׳

כשנכנסתי לתכנית האימון של adidas לקראת ריצת 10 ק״מ במרתון תל אביב, לא לקחתי בחשבון שהפרויקט יכלול גם חלק מהדברים שהכי מפחידים אותי. בתוך שבועיים נדרשתי לעמוד מול מצלמות יותר זמן מאשר כלה, להכיר צוות חדש ועשרות נשים לרוץ איתן, וזה עוד לפני שדיברנו על המספר ׳10׳ שמופיע לפני המילה ׳קילומטר׳.

runners18.12
נכון, כבר עשיתי את כל אלה בעבר, אבל אני לא מתרגלת. אולי אני מתרגשת, אולי זו תקרת זכוכית שבניתי לעצמי במשך שנים שקצת לא נעים לי לנפץ עכשיו, בכל זאת – ככה פתאום לצמוח ולהתבלט?!

בשנתיים האחרונות אני מאוד עסוקה בהצלחה נשית, בעוצמה נשית, בפוטנציאל נשי, בעשייה נשית, ובכל זאת בכל שלב שאני מתקדמת אני מרגישה את הדופק מואץ ואת הספקות גם כן. אולי אני בעצם לא מתאימה, אולי אין לי את זה, ומה אם אכשל, וחמור יותר – מה אם אצליח? מה אז? הכי כמו בריצה למרחקים ארוכים.

בוקר אחד, בשבוע שעבר, הוזמנו לאירוע השקה חגיגי של נעלי adidas החדשות. לא ידעתי מה מחכה לי, אבל שמחתי על בוקר קליל מחוץ למירוץ היומיום הרגיל שלי ועל המפגש עם צוות הבלוגריות הנפלאות של הפרויקט.

כשהגעתי לפארק, למקום שבו כדור פורח מתנוסס מעל תל אביב , התחלתי לזהות סימנים לכך שהשמים הם הגבול. במקום המפגש, בשמש החמימה של דצמבר, חיכה מתחם מעוצב, מזמין ומפנק, שהצליח להפיג את החששות. מה כבר יכול להשתבש כשכדור פורח ממתין לקחת אותנו טרמפ לנקודה הכי גבוהה בעיר? (פחד גבהים, הזכרתי?)

 up 12.18

שם למעלה הנחתי לסמארטפון להיות רק מצלמה לכמה דקות, בלי הודעות, בלי מיילים, בלי לנהל את העניינים, והתפניתי פשוט להיות עם הראש בעננים. כשירדנו חזרה אל הקרקע השמים הבהירים נראו שוב רחוקים, ופתאום הבנתי שזו לא תקרת זכוכית שמסתתרת בתוכי, אלא שמים תכולים שמחכים שארשה לעצמי להמריא אליהם והלאה. פתאום הכל נראה פחות מפחיד ויותר אפשרי.

אז אני חייבת להודות שאני קצת מפחדת להצליח, וקצת מפחדת להיכשל, ושזה בסדר, כי לא מתים מפחד. עובדההשבוע הספקתי להכיר כמעט 100 אנשים חדשים, הצטלמתי בלי סוף, הגעתי להישגים אישיים וחברתיים שלא יכולתי לדמיין בפעילות החברתית והעסקית שלי, רצתי יותר מ-4 ק״מ בגשם ושרדתי כדי לספר.

אבל האמת? לא הופתעתי. כי הילדה הקטנה שבי, זהובת התלתלים ותמימת המראה, יודעת בעצמה בלב שהיא גם טיפונת מופרעת, (בלי להעליב), ושצובטי הלחיים היו מתעלפים אילו היו יודעים שאין שמים שהם רחוקים מדי בשבילה. ובעצם, השמים פתוחים לכל מי שמוכן להעז ולעוף.

מוקדש לקבוצת הזרות שהפכו למוכרותמופרעות הקשב שאני הכי עפה עליהן findyourmore_adhd#

 

צילום: עינב גטריידה
צילום: עינב גטריידה