ללדת בפעם האחרונה

5 שבועות אחרי הלידה החמישית וכבר מבצבץ געגוע צובט בבטן. מה, זו באמת הפעם האחרונה שמונחת בזרועותיי תינוקת שגדלה אצלי בבטן?

ללדת בפעם האחרונה
׳אז מה
, אתן דתיות? חוזרות בשאלה? עשירות? יש לכן פילוסופיה מיוחדת? טבעוניות?׳ התפלאה המיילדת, כשהבינה שלאחותי, ומרגע זה גם לי, יש 5 ילדים בבית. (היא כמובן לא הייתה מתפלאת כל כך אילו שאלה אותי איזו לידה זו כשהגעתי וניסיתי להסביר שאין זמן לדיבורים ומוניטור, התינוקת כבר כאן, אבל ככל שאני אוהבת סיפורי לידה, אני חייבת להודות שלספר על הלידות שלי לוקח יותר זמן מאשר ממש ללדת אותן, אז אולי אין לי קייס נגד המיילדת הנחמדה.. )

אנחנו כבר רגילות לרוטינת השאלות אפילו מזרים ברחוב שמנסים להכניס אותנו לתוך קטגוריה שהם יוכלו לחיות איתה, כי אין קטגוריית ״חילונית, ממעמד הביניים, מרכז הארץ, עצמאית, איטליגנטית ואמא ל5״, אמנם נשים רבות עונות להגדרה – אבל קטגוריה אין. לא נקלט במערכת.

האמת שבקלות יכולתי להישאר אמא ל4, אבל יש הרבה סיבות טובות להגעתה לעולם של היהלום שבכתר, אחת מהן היא ללא ספק הצורך שלי לחתום את פרק ההריונות והלידות בחיי כשאני יודעת שזה מה שמתרחש.

זמן קצר אחרי הלידה הרביעית הבנתי שלא הכנתי את עצמי לכך שזו הייתה הפעם האחרונהפעם אחרונה שיופיע הפס הכחול בבדיקה, פעם אחרונה שהלב יפרפר עד שיופיע הדופק על המסך, פעם אחרונה שהבטן תתעגל, פעם אחרונה שאחוש חיים בועטים בתוכי, פעם אחרונה שאשאל את עצמי איך לעזאזל שכחתי כמה זה כואב ומה חשבתי לעצמי, פעם אחרונה שעם תו הבכי הראשון יחלוף הכאב והלב יוצף באהבה אין קץ והעיניים בדמעות של התרגשות והקלה.

last timeצילום: קרן דניאלי סטודיול׳ה צילום

אני זוכרת כל אחת מהלידות שלי דקה אחר דקה את פרי הביכורים שכמעט ילדתי במסדרון בית החולים, את הדבש והעוקץ שנולדה באמבטיה, את הקצפת המחוצפת שחזיתי בה נפרדת מגופי, את הדובדבן שבקצפת שידעתי בדיוק באיזו שעה תיוולד, אבל אין ספק שאת הלידה של היהלום שבכתר אזכור כמתנה שלי לעצמי, זו שהתרחשה כמו שרציתי, שלכל אורכה הקצר התרכזתי בי ובה, מתעלמת מבקשות הצוות, שגם בפעם החמישית לא מניח לרגע שאמא יודעת הכי טוב.

אבל ידעתי. הכי טוב. גם לפני שהיא נולדה ידעתי. ידעתי שהיא נוצרה, ידעתי שהיא כאן להישאר, ידעתי שהיא תהיה שונה מאחיותיה זהובות השיער וכחולות העיניים, ידעתי איך נקרא לה כי כך חלמתי אותה, ידעתי שלא אהיה פנויה לגמרי להיות בהיריון כי אני עסוקה בעוד אלף דברים קטנים כגדולים, ידעתי שאקדיש לה את שעות השיחה מבטן אל בטן בלילות כששנתי תנדוד, ידעתי שהיא אחרונה, חביבה ומופלאה (ואפילו כתבתי לה את זה במכתב, שתדע).

אני מסתכלת עליה עכשיו וחושבת שבקלות יכולתי להישאר אמא ל4. לא חסר כלום במשפחה גם לפניה, אבל לי היא חסרה בבטן. אני הייתי זקוקה לפרק הסיכום שיוציא לגמלאות איבר מתפקד היטב ויתיר את המיתרים המחוברים אל הנפש.

going homeברוכה הבאה לעולם קטנה שלי. כמה טוב שבאת הביתה…

אני ממש לא דוגמה ל׳רחם מהלך׳, אבל בכל מה שאני עושה אני לא מתבלבלת לרגע וזוכרת שהמשפחה שיצרתי, השמחה של הילדות שלי, האהבה שבבית, תמיד יהיו ההישג המשמעותי ביותר שלי.

אני מסתכלת על ניבי חבוקה בזרועותיי, לילות שלמים עוד ישנה על בטני, כאילו שגם לה עוד לא הספיק, ונושמת עמוק לתוכי כל רגע איתה, עוד פיסה בפאזל של הפעם האחרונה. היא בלי ספק האחרונה ולי עוד מחכים החיים כולם, וגם אני מחכה להם, אז למה בכל זאת הלב קצת נצבט והבטן מאותתת געגוע למראה כל אישה בהריון?