לכי חפשי מי ישקם אותך

מה כולם כועסים על אילנה דיין, היא בסך הכל עושה מה שעושים… הבעיה היא שככה נראית החברה שלנו, ושה׳תחקיר׳ המרגיז הזה היום הוא כבר חדשות של אתמול

efrati
נדמה לנו שאילנה דיין אשמה. הרי היא החליטה שהאנס האלים, עבריין המין המורשע, בפרצופו הפאתטי המשתדל לעורר רחמים, ראוי לעלות על המסך של כולנו, כאילו יש לו מה לחדש לנו, ועכשיו, אחרי שריצה את זמנו ושילם את חובו לחברה, הגיע תורנו להבין ולסלוח.
אז זהו, שרק נדמה לנו. ככה נראית החברה שלנו. דיין וכל מי שלקח חלק בהפקה האומללה הזו בסך הכל רכבו על הסוס הצהוב של אביר הרייטינג, שעליו רכב ממש לאחרונה גם חנן גולדבלט, כי הרבה יותר נוח לנו לצפות בפרצוף המתחרט על רקע טראומת הילדות שמאחורי הפוגע מאשר בסיוט המתמשך של הקורבן.

לפני 20 שנה, כשאני בת 16, בחסות 42 מטרים של מים שהפרידו בינינו לבין פני הים, חברו הטוב של אבא שלי חשב שהוא יכול לעשות בי כראות עיניו. מתחת לפני המים, ואחר כך גם מעליהם, הוא שלח ידיים, לשון, פתח רוכסן, משך את ידי, וכשפניתי לצאת משם גם עשה כל שביכולתו כדי לגרום לי לחשוב שהוא יכול להשאיר אותי מתחת לפני הים, שחלילה לא אפתח את הפה שלי בחוץ.

לקח לי שנתיים לספר לאבא שלי, לא כי התביישתי, באפס הזה טיפלתי איך שרגלי דרכה על החוף, אבל לאבא שלי לא סיפרתי, כי שנתיים קודם לכן, כשהיא צעירה בהרבה, סיפרה אחותי את אותו הסיפור, ואנחנו, בתירוצים שונים, הפנינו מבט והמשכנו בחיינו. בזה אני מתביישת עד היום. לא בכך ששנים לא יצאה לי מהראש תמונת העירום הזקן, המדולדל והדוחה שלו, שליוותה אותי בגועל בכל מפגש אינטימי עם גבר.

אני מתביישת על איך שהמערכת עשתה הכל כדי לדחות את הטיפול בגבר שעשרות שנים היה ידוע שכך הוא נוהג, ותוך כדי גם עמלה על הניסיון לייאש אותי מכוונתי להביאו על שכרו (הדל והמעליב, יש לומר), ובכך שלנו, הנפגעות הרבות בתיק, אף אחד לא הציע עזרה של ממש כדי לעבור את זה.

ועל מה אני כועסת היום? אולי על כך שהיום הפיד שלי כבר לא יהיה מלא בתמונות וסטטוסים שזועקים מקירות החברים הוירטואליים שלי. אולי על כך שהיום אלה כבר חדשות של אתמול. שהיום האנס חופשי לחזור לחייו, להמשיך לתרגל את פרצוף העגל המסכן שלו, ואולי לחזור למעשיו האיומים, בעוד שהנפגעת ממשיכה לחיות את הסיוט שלה ביתר שאת.

אין לי שום רצון להבין איך פועלת נפשו של אנס אלים, בחפץ לב אני משאירה את המשימה הזו לבעלי המקצוע האמונים על שיקומם של עברייני מין. אבל אני רוצה לדעת מי דואג לבחורה הזו, שהאיש הזה בשתי ידיו ובכל משקל גופו חמס את נפשה, גזל ממנה את הביטחון לכל ימיה, שרט בה שריטה עמוקה שאין זמן שיעביר, כי חזקה ככל שתהיה בחורה שנפגעת מינית – היא כבר יודעת שזה יכול לקרות גם לה.

אני כועסת שאילנה דיין נפלה בפח שנופלים בו אחרוני מקוששי הרייטינג. אני כועסת שנדמה לקברניטי המסכים שלנו שלשים לנו את הפרצוף הזה על המסך בשעת השיא יגרום לנו להבין איך החברה שלנו נראית. אני כועסת שהם לא מבינים שאם אנחנו רוצים להבין איך החברה שלנו נראית הם צריכים להעלות על המסך כל ערב פרצוף של אישהנערהילדה אחרת שתספר איך נפגעה, איך זה מלווה אותה גם 20 שנה אחרי, ואיך היא אף פעם לא היתה הנושא שהמערכת ריכזה את כל מאמציה לטפל בו.

אני כועסת על השאלה ׳האם זה יכול לקרות לכל אחד?׳ כי ברור שהתשובה היא לא, בואו נודה על האמת – הרי לארז אפרתי לא קרה כלום. הוא עשה. הוא פעל. הוא בחר לפגוע תוך אובדן שליטה ושחרור מוחלט מהמוסר הפנימי של אדם נורמטיבי, ולמרות כל ההזדמנויות לעצור תוך כדי הוא לא התעשת והמשיך לפגוע באותה בחורה, שהיאהיא הנושא שכולנו צריכים להפנות אליו את הזרקורים.

השאלה שכולנו צריכים לשאול כל יום היא זו ׳האם זה יכול לקרות לכל אחת?׳ והתשובה היא כן, וכל יום שחולף שבו זו התשובה, משהו אצלנו לא בסדר, לא משנה עד כמה מעורר רחמים ומשוקם הפרצוף של הפוגע, לא משנה עד כמה אינטליגנטית התכנית שנתנה לו במה להציג את הפרצוף הזה.