המלחמה של הילדים

רציתי לעזור, בימים המטורפים האלה, ולא מצאתי איך. בסוף גביע גלידה, ילקוט אחד ושלמה ארצי הראו לי את הדרך הפשוטה לכך.

בחורה עם מחשב נייד

אני חושבת שאת הקיץ הזה לא אשכח לעולם.
נכון, כבר היו מלחמות קיציות לפניו, אבל אף פעם לפני כן לא היה קיץ שבו הילדות שלי התעוררו עם אזעקה, אף פעם לא היה לפניו קיץ שבמקום להעביר את הימים בהנאה בבריכה לאף אחת מאיתנו לא התחשק לצאת מהבית, אף פעם לא היה קיץ שבו לא יכולתי להסתיר מהילדות שלי את העובדה שמפחיד בחוץ. גם הן לא הצליחו להסתיר ממני.

כשאמהות רבות נעמדו בשלשות והתגייסו לסיירת – נשארתי בצד.
כשדפי פייסבוק הוקמו ועסקו בשידוכים שונים בין נותן לצריך – נשארתי דוממת.
כשכולם הבינו שזו שעתנו לקום ולעשות – נאלמתי דום, פשוט לא הצלחתי לזוז.

מבטיחים לנו שיילך וירגע, אבל את הרוגע ללבבות הקטנים קשה להחזיר.
אני מנסה בכל כוחי, שלא תמיד מספיק.
אצלנו, בשרון, לא באמת ׳קרה שום דבר׳אבל המעט שכן קרה צבע להן את הקיץ באדום. מצב הרוח אדום, שנת הלילה אדומה, היקיצה אדומה, הקול שמשמיע שואב האבק אדום.

יצאתי אתמול עם אחת מהן, אחרי בוקר סוער במיוחד, להסתובב קצת בחוץ, לנסות להחזיר עוד צבעים לימי חופשת הקיץ שנותרו.
׳בואי נקנה גלידה, בכל הצבעים׳ הצעתי, והיא ויתרה על השוקולדדובדבן הקבוע ובחרה באמת מלוא הגביע הר של צבעים וטעמים, שיקררו את היום הלוהט הזה.

צעדנו לנו עם גביעים קרירים וככל שהטמפרטורה הפנימית ירדה, כך יכולתי גם לחשוב בבהירות – שגרה. אני חייבת להחזיר להן הרגשה של שגרה.
אז הגענו אל החנות הקרובה ושם, צבעוניים צבעוניים, חיכו לנו ילקוטים תלויים על קולבים, מבשרים את בואה הקרב של השנה החדשה, של החזרה למסגרת, של חצר בית ספר הומה קולות ילדים. בחרנו אחד בצבעים אופטימיים.
לא אדום, ברור שלא אדום.

ילקוטים

׳אמא, נכון שלא תסעי לאשדוד לשלמה ארצי?׳ היא שואלתמבקשת פתאום.
לא אמרתי לה שאנחנו חושבות על זה בעצמנו כבר כמה שבועות – 9 כרטיסים, שורה ראשונה, חבורה הכי צבעונית שאפשר להעלות על הדעת של נשיםבלוגריות – קנינו כדי לשמח חברה אשדודית משלנו, ואנחנו לא בטוחות בכלל שהיום יגיע.
׳אני לא יודעת׳ עניתי, ׳תלוי במצב׳. והמשכנו לצעוד ביום שפתאום נראה רגיל לגמרי.

הגענו הביתה, היא הראתה בגאווה את הציוד החדש לבית הספר, את התיק שכבר מתאים לגדולים, לא עוד מותג ילדותי כמו פעם – והיומן, והקלמר, ואיך כולם תואמים זה לזה.

נפל לי האסימון – אולי לא הייתי מסוגלת להגיע לתחנות האמהות תחת הצבע האדום, אבל אני אמאלא של חיילים, של ילדות. מצאתי את ה׳לעשות׳ שלי.
איך לא ראיתי את זה קודם? עמותת צימאון, שהקים שלמה ארצי, דואגת כבר 4 שנים ברצף לרכישת ילקוטים וציוד בית ספר חדש ומעורר גאווה לאחים של חיילים ממשפחות נזקקות.

פתאום אני חושבת שאם הייתי שואלת חייל כזה, שלא התקלח כבר שבוע, מה הכי יעשה לו טוב על הנשמה הוא היה מבקש שאלך לבחור עבור אחותו הקטנה ילקוט כזה בצבעים אופטימיים, ויומן, וקלמרשתהיה לה הרגשה שהשגרה כבר ממש מתקרבת, ושהוא עוד מעט חוזר, ושבכיתה היא תוכל להראות לכולם מה אחיה הגיבור הביא לה כשחזר מהמלחמה.

שלחו מסרון עם המילה "צימאון" למספר 5656 ותרמו 10 ₪ לפרוייקט, לפעמים זה הכי טוב שאפשר לעשות.

אני חושבת שאת הקיץ הזה לא אשכח לעולם

[youtube G6hmSGmrLy0 nolink]