ויהי ערב, ויהי בוקר ותהי אמא

מורן מישל הייתה 'ילדה של אמא' שרצתה להיות אמא. היום, עם ארבע בנות ומאסטר בצירים, היא מרגישה הרבה יותר אמא והרבה פחות ילדה. עכשיו יש לה 'ילדה של אמא' בעצמה

בפעם הראשונה שלי הייתי בת 22.
הגעתי ללובי הלא מהודר, חיפשתי יחס בקבלה, הבטתי בזוגות שסביבי, פחדתי מהכאב והתחוור לי שאני עוד כולה ילדה ורציתי את אמא.

לא מצאתי קבלת פנים נעימה, אבל מצאתי את עצמי על הרצפה כעבור 5 דקות. ׳את סתם מגזימה, לצירים לוקח זמן להתפתח׳ אמרה האחות הלא רחמניה.
מגזימה מגזימה, אבל כואב. רצח כואב.
׳זו לידה ראשונה, יש עוד זמן, חשוב שתתמודדי עם הכאב, זה חלק מהעניין, אמא יכולה ללכת הביתה ולחזור בבוקר׳.
׳אני לא הולכת לשום מקום׳ אמא שלי התעקשה ובזכותה קיבלתי מיטה, ואני חשבתי פתאום שהיא ממש קול.
המון זמן היהכעבור שעה על השעון (נצח במובנים של כאב), הונחה בידיי זהובת שיער, עטויית קרומים ו׳ממש ברורה׳. לי עוד לא היה ברור כלום, בעיקר לא איך אהפוך עד הבוקר מילדה לאמא, אבל הייתי מאושרת.

כשהיתה בת שנתיים, בדרך לפגישת עבודה, קיבלתי טלפון:
׳אל תיבהלי׳ (אה, מאוחר מדי…) ׳היא פתחה את הזרת מקופסא של טונה – אנחנו בדרך למוקד לתפור, תמשיכי לפגישה הבאה׳. (ברוררררר!! )
טסתי למוקד.
בגלל הבטן הגדולה הרופא סירב להכניס אותי ׳לאמהות זה תמיד הכי קשה׳ אמר.

׳זוז׳ אמרתי לו ׳אני צריכה להתמודד עם הכאב, זה חלק מהעניין׳, וכשהוא תפר שרתי לה כדי שיכאב פחות.

ביסודי איזה ילד החליט להתנכל לה. בכל הפסקה היה רץ ו׳נכנס׳ בה כאילו בטעות. והיא, זהובת שיער וממש ברורה לא ידעה איך להבהיר לו שיתרחק.
למרות שרציתי להכנס בו בעצמי בהפסקה הגדולה, לימדתי אותה איך להרחיק אותו שלא יחלום להתקרב שוב – ובלי אלימות.
׳תקשיבי לי׳, אמרתי ׳ זה לא חלק מהעניין, ואת לא צריכה להתמודד עם הכאב׳, והתאמנו ביחד מול הראי על המשפט.

תמונה 1-1
היום אני לא תמיד הבחירה הראשונה שלה
, יש לה חברים והיא יודעת לבחור אותם היטב. אני מצדי משתדלת לשמור על תקשורת טובה וכמה חיבוקים שמותר, אך כשהערוץ הזה חסום תמיד יש שופינג, רביצה משותפת, בישול לילי, גלידה או ׳בואי רגע תגידי מה דעתך – החולצה הזאת או השניה?׳ ואפילו שלא פעם יש לה ביקורת נוקבת, אני יודעת שזה חלק מהעניין, ושבאיזשהו מקום עוד מתחבאת הילדה של אמא.

כשיצאנו ביחד להצטלם לסרטון היה לנו רגע מיוחד, זמן להתגנדר, להתחבק, להקשיב – מסוג הדברים שצריך לעשות לעתים יותר קרובות.
ידעתי שאצטרך לשטוח באוזניה את מעלליי מלפני הספירה, כשהייתי בגילה. לא אכפת לי, האמת שהיא יודעת כמעט הכל את הטעויות שלי כאמא היא מכירה טוב מכולם, ואת רוב השטויות שעשיתי בנעורי כבר סיפרתי, שלא תחשוב שהיא יכולה להפתיע אותי.
בכלל, אני חושבת שאם כבר לעשות שטויות אז כאלה שתהיי גאה לספר עליהם לילדה שלך כשתהיה בגילך, כאלה שיוכיחו לה שפעם, לפני שהפכת לאמא וחופרתעל, עוד היית ממש קול, ושבאמת היו זמנים שבהם אנשים אמרו קול.

אני מסתכלת עליה ורואה שהיא גדלה להיות ממש מוצלחת בזכות עצמה, אבל אני עוד לא מוכנה לשחרר לגמרי, בכל זאת היא עדיין רגל פה רגל שם, אז אם לרגע היא שוקלת ככה להתרחק יותר מדי, מיד אני שולפת ׳את זוכרת שילדתי אותך בלי אפידורל, נכון?!׳ שלא תשכח שיש לי מאסטר בהתמודדות עם כאב ושאני לא הולכת לשום מקום. זה חלק מהעניין.