עושה שלום במרומיו

מתוך הזוועה עיני שוב נקרעות לרווחה ואני צועקת בלי קול ׳רק לא באמא שלהם! אל תיכנסו באף אמא יותר!
אמהות לא יכולות לשאת עוד תשמע התפילה – ׳רק שלא, רק לא. בבקשה׳.

רק קצת שקט. לראש ולנשמה. אחרי ימים בהם השכל נלחם בשמץ התקווה, רק קצת שקט נחוץ לי עכשיו.

אני מתרוממת מהספה. עייפה וכואבת. עצובה. ניגשת אל החדרים ומכסה מחדש.
מנערת שמיכה, אחר שמיכה, אחר שמיכה, אחר שמיכה, ומניחה. שלא יהיה להן קר.
והבד מתנופף באוויר בקלות, כמו רוח בכנף של מלאך, ואני ממלמלת באפס קול ׳אלוהים אדירים, רק שלא. אל אלוהים, רק לא׳.

ואני, אין לי אל, ואף תפילה לא יוצאת מפי והלב בכל זאת מלא בה- ׳רק שלא׳.
יוצאת מהחדר, צונחת בחזרה אל הכורסה, מסננת ביני לביני בלי קול ׳בחיי שצריך להכנס באמ-אמא שלהם׳
ועוצמת עיני על דמעות שנקוות אל המקום ממנו לא יכולה לצאת אף תפילה.

ומבעד לעפעפיים הכבדים, אני רואה אמא מנערת סדין שחור, ושכנתה לצידה-
סדין, אחר סדין, אחר סדין, אחר סדין – מנערת ומכסה, ושום רוח אין בהם.
וארבע אמהות מוטחות אל הקרקע, בוכות, כל אחת בשפתה – ׳רק שלא׳.

והאדמה שותה את דם הילדים וגומעת דמעה, אחר דמעה, אחר דמעה, אחר דמעה,
ולא אכפת לה כלל לאיזה אלוהים נשלחה התפילה, ובאיזו שפה -היא סופגת, ולא משיבה, ונותרת יבשה.

ומתוך הזוועה עיני שוב נקרעות לרווחה ואני צועקת בלי קול ׳רק לא באמא שלהם!
אל תיכנסו באף אמא יותר!
אמהות לא יכולות לשאת עוד שלא תישמע התפילה – ׳רק שלא, רק לא. בבקשה׳.

Western-Wall-520x335

ואני כבר מוכנה בעצמי לשאת תפילה, ומחפשת לה מילים ושפה, ומתחננת בלי קול ׳אלוהים אדירים! רק שלא׳
ואיך? איך זה שנים שהעם מתפלל ׳עושה שלום במרומיו׳ ואז הולך ועושה מלחמה? ומתי נבין שדי?
וזו התפילה האחת, היחידה, שאני מוכנה לשאת, וגם אם היושב במרומים שבו הכל תלוי הוא לא אלוהים אלא ראש ממשלה.
ואני מתפללת אל המסך – עשה שלום עלינו, ועל כל ישראל ועל שכנינו.
שים סוף לסיוט של הארץ הזאת, בבקשה,
ואם תצליח אפילו רק בזה- נאמר אמן.

אלוהים אדירים. רק קצת שקט, וקצת נחמה.
אמהות לא יכולות לשאת עוד מלחמה. עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל
ואימרו אמן.