זמן נשים? תודה, אבל לא תודה

כבר כמה חודשים שאני בחיפוש אחרי ה״צד הנשי והרך״ שבי, ולמרות שהחיפוש די מוצלח בעיקרו, היהפוך נמר חברבורותיו?
דווקא קמפיין ״זמן נשים״ לקראת טקס הדלקת המשואות הדליק לי נורה אדומה. מה נורה? זרקור! אז כתבתי, מה כבר יעשו לי? מקסימום לא יזמינו אותי להדליק משואה…

בתקופה האחרונה אני ״מתחברת לצד הנשי שבי״.
לאחר שנים של הימנעות מחברת נשים התחלתי ליצור לעצמי יותר ויותר הזדמנויות ליהנות ולהעריך את חברת המין היפה, אבל בד בבד עם גילוי הקסם שגלום במעגלים נשיים, אני גם מבינה שזה כוח שרבים ששים לרתום לטובת עצמם ומטרותיהם, כך שבעוד שבנסיבות מסויימות ״גירל פאוור״ זה הכי אחותי, בנסיבות אחרות זה ממש בא לי לא טוב.

אז להלן מסע חקר הנשיות שלי ב3 ראשי פרקים קצרים, נקרא לזה סיכום ביניים.
וקבלו מראש אזהרת שחיטת פרות קדושות, שלא תגידו שלא אמרתי, בעיקר אם ׳פסטיבל הנשים והמשואות׳ מרטיט את לבכם ופורט על נימי תחושת הצדק והשוויוניות המפעמות בכם. כי אני לא קונה את זה.

אחרייך, אחותי

בפסח האחרון השתתפתי במרוץ הנשים בהרצליה.
בחיים לא רצתי קודם. כלומר, כבר חצי שנה שאני רצה, אבל עד אז דיקלמתי ״למה לרוץ אם אפשר ללכת?״

בבית הספר עוד שיחקתי קצת במגרש עם הבנים, אבל בחטיבה, כשהחלו ההבדלים לבלוט, מיהרתי להוציא פטור מריצה, קפיצה, שכיבות סמיכה, עמידה והליכה.
בתיכון עשיתי מבחן קיץ בחנ״ג כדי לקבל את תעודת הבגרות, וגם את דרגות הקצונה קיבלתי בלי להופיע לאף מבחן בר אור אחד לרפואה (בחסות ובאישור נציג חיל הרפואה) .

אני לא זוכרת איך בדיוק התחלתי לרוץ לאחרונה, אבל אני אוהבת את זה.
עכשיו זה נשי וספורטיבי בעיני, גורם לי להרגיש טוב – בגוף ובנפש – ולהפתעתי אני גם די טובה בזה.

ובכל זאת, במרוץ הראשון היה לי יותר נוח לרוץ בין נשים בחולצות ורודות, ככה להרגיש בין שוות (והיו שם, בלי עין הרע, כמה שוות…), לדעת שבכל מקרה אישה תגיע במקום הראשון, אבל רק בגלל שהיא יותר טובה ממני ולא בזכות הבדלי מסת השריר ושאר ההבדלים היסודיים בין המינים, ששמים מראש את המקום הראשון בידי גבר.

אז אולי זה לא בדיוק שוויוני, וכנראה שלא הכרחי, עובדה ששבוע אח״כ כבר הצטרפתי לקבוצת גברים זרים לריצת בוקר בשומקום, אבל עבורי זו הייתה משוכה שצריך לעבור, ומי שלא רוצה לא חייבת להצטרף לחגיגה.
ואם הייתה שם אפילו רק אישה אחת, כמוני, שיצאה לריצה הראשונה בחייה והרגישה שהצליחה כי היא שווה בין שוות, אז זה אישוויון שווה בעיני.

10155251_10152166572493381_2965122670938102574_n
צולם ע׳י shvoong

עד חצי המלכות

כאמור, אני לא טיפוס של נשים. תמיד היו לי יותר חברים מחברות ותמיד הצלחתי להיות יותר אני ביניהם מאשר ב׳מעגלי חיבוקי׳ נשיים.

השבוע השתתפתי במיונים ל׳מלכת המדבר׳, כי אני בודקת וזה

׳מה ייחשב להצלחה בעינייך בסוף היום הזה?׳ שאלו אותנו במעגל הראשון (שהרי חקוק באמנת הנשים הבלתי כתובה ש ׳צריך לדבר על זה׳)
׳שארגיש שעשיתי משהו חדש ושבסוף היום לא תחשבו שאני סנובית׳ שליפה מהשרוול, אבל אמיתי.

האמת, חשבתי שקטן עליי לטפס על קירות, לרוץ למרחקים, נהיגת שטח, נשיאת משקלים אתגרים פיזיים לא מפחידים אותי. אבל זה ׳הכסף הקטן׳ של המלכה.
האתגר האמיתי היה להיטמע בין 200 נשים, לחבור ל12 מהן לעבודת צוות ולהיפתח.
׳להיות הכי את כמו שאת׳, בלשון המלכה.

תכל׳ס, יצאתי בתחושת הצלחה.
מצאתי פסיפס נשי עוצמתי ומגוון. למדתי שבתוכו אפשר להוציא מעצמי דברים שכנראה לא יצוצו בפורום מעורב, עשיתי דברים שלא חשבתי שאעשה, אפשרתי לקבוצה הצצה ל׳אני׳, נטשתי את הצורך לכאורה להרשים או להציג בפני הממיינות, ופשוט נהניתי. נאלצתי להודות שיש משהו ב״ביחדנס״ הנשי.

׳נו, אז את נוסעת?׳ שאלה אחותי בסוף היום
׳לא יודעת׳ עניתי, ׳האמת שהיה יום לא פשוט וכשנכנסתי לאוטו בסוף היום׳
׳בכית?!׳ התפרצה לדבריי
׳לא׳ עניתי, ׳אבל אם היו נכנסות איתי עוד 3 נשים – או אז הייתי בוכה׳

מלכה
בקיצור, עוד מתרגלת לרעיון…

זמן נשים זה זמן אמיתי?!

בתום יום המיונים נכנסתי לאוטו, הדלקתי את הרדיו והתכוננתי לנסיעה בפקקים הביתה.
אפילו כשונאת פקקים ידועה  זה לא כל כך הפריע לי–  רמת האדרנלין עוד לא צנחה, ואם הייתי נעצרת לבדיקת ינשוף, קרוב לוודאי שהיתה מתגלה בדמי גם רמת אסטרוגן גבוהה מהמותר.
אולי בגלל זה, כששמעתי לראשונה את הקדימון המבשר על ״זמן נשים״ והילולת המשואות, הרגשתי שהביציות שלי מסתדרות במעגל ועומדות לפצוח בהורה סוערת.

לפתע נשמעה חריקה עזה.
׳סליחה שאני מפריע לפסטיבל ההעצמה הנשית שלך׳, קלטתי את המוח שלי דורך בכל כוחו על הברקס, ׳אבל זמן נשים?! ברצינות?! ׳

כשהגעתי הביתה הסתכלתי על הרשימה.
כולן נשים ראויות. אבל הן ראויות בלי קשר להיותן נשים, אז למה, לכל הרוחות, לאגד אותן תחת המכנה המשותף היחיד שלא עמלו עליו?

משואות
אימג׳ – ישראל היום

קראתי גם את דבר השרה:
״זוהי רשימה מגוונת המייצגת פסיפס ייחודי של החברה הישראלית ונותנת השראה להעצמה נשיתבחירת הנושא המרכזי האמור נועדה להעניק רוח גבית למאבק שלנו נגד פערי השכר, כמו גם לדרישה למתן הזדמנות שווה וייצוג הולם במשרות בכירות ולמאבק החשוב נגד תופעת האלימות כלפי נשים על כל היבטיה. אני מאמינה שכל משואה שתודלק השנה תיצור סדק נוסף בתקרת הזכוכית שעדיין ניצבת מעל ראשן של נשים רבות בישראל, כי זה זמן הנשים הזמן שלנו״.

עם כל הכבוד לכוונות הטובות שוודאי ישנן, בשנת 2014 קיוויתי שכבר ברור שכל רגע, של כל יום, בכל חודש, בכל שנה הוא זמן נשים. מזמן ולתמיד. והרשימה הזו לא מייצגת ׳פסיפס ייחודי של החברה הישראלית׳, כי בחברה שלנו מספר הגברים פחות או יותר זהה למספר הנשים.

תראו שאני צודקת אם תחליפו את המילה נשים ב״ זמן נשים״ במילה הומואים, מזרחיים, יהודים, חילונים או נכים למשל, ותבינו שמדובר באפליה לא מתקנת.
יותר מזה, תחליפו את הבחירה לתת את הכבוד הממלכתי ל14 נשים בלבד, בבחירה היפותטית להעלות 14 גברים בלבד ותגידו אם זה היה עובר.
אין סיכוי.

זה לא עובר, כי זה פשוט לא משקף את המציאות, וכי זה מעט מדי ובכיוון הלא נכון.
כי יש מקומות בארץ שבהם לנשים אסור לשיר בטקס, כי יש רק 4 שרות בממשלה, כי לכו תבדקו את הפסיפס הייחודי בכנסת ותבינו שה-׳הורה ביציות׳ הזו היא לא מה שיסדוק את תקרת הזכוכית וסטטיסטיקת האפליה והאלימות כלפי נשים.

אז לא, זו לא חגיגת העצמה נשית בעיני, אם בכלל, זו תקרת זכוכית חדשה, כי ביום העצמאות ה 67 לישראל תהיה לגיטימציה לומר: ״מה זה משנה כמה נשים עולות השנהכבר נתנו להן את כל הבמה בשנה שעברה, ״זמן נשים״ זה כל כך 2014…״

ואפילו שכל הנבחרות ראויות, האמת היא שההישגים שלהן היו בולטים הרבה יותר אם היו עומדים לצידן גברים שמחזיקים בהישגים בתחום קידום מעמד ושוויון הנשים בחברה.

נרצה או לא נרצה, הליין אפ הנבחר אומר שהן הצליחו להתברג ראשונות כי זה מרוץ של נשים בלבד וכי אין הבדלי מסת שריר ושאר ההבדלים היסודיים בין המינים
והרי לפנינו עוד ניסיון שבא לברך ויצא מקלל, לתפארת מדינת ישראל.

אז תסלחו לי אם אני לא רצה להכנס לגלבייה לבנה ולהתחבק במעגל…