הבלוג של מורן מישל

רודפת צדק

אמא לחמש בנות מופלאות (ולא, לא קיוויתי לבן). עצמאית. בתחום התוכן והשיווק באינטרנט. מרצה ומעבירה סדנאות כתיבה ושיווק ברשתות חברתיות בעזרת תוכן, ממקימי ׳הסתדרות העצמאים׳, כותבת מאז ומתמיד, פעם חלמתי במילים על עתיד טוב יותר,... +עוד

אמא לחמש בנות מופלאות (ולא, לא קיוויתי לבן). עצמאית. בתחום התוכן והשיווק באינטרנט. מרצה ומעבירה סדנאות כתיבה ושיווק ברשתות חברתיות בעזרת תוכן, ממקימי ׳הסתדרות העצמאים׳, כותבת מאז ומתמיד, פעם חלמתי במילים על עתיד טוב יותר, עכשיו מחליפה חלומות במעשים.

עדכונים:

פוסטים: 215

עוקבים: 91

החל מינואר 2011

׳לא הייתי צריכה שקובי ימות כדי לדעת איזה אדם הוא היה. אבל כן היה לי חשוב לגלות שגם כל המפקדים סביבו וחייליו ידעו את זה, שהצליחו לקלוט אותו.׳ שיחה עם אמא.

04/05/2014

״אמא, זה אני״ שמעה אביבה את קולו של קובי, בנה. היא לא חיכתה להודעה, לא המתינה לחיילים במדים שינקשו על הדלת.
היא ידעה שהם יגיעו וידעה שקובי שוכב שם, כשפניו בחול. היא מיהרה לאסוף את המשפחה ולצאת לבית החולים.

סמ״ר קובי איכלבום, מפקד בסיירת שקד של גבעתי, נפל בעת לחימה בנצרים ב10.3.2002.
הכרתי אותו לראשונה יותר מעשור לאחר נפילתו, ב ׳בית קובי׳, הבית שהקימה אביבה אמו.
זהו בית לחיילים בודדים מחטיבת גבעתי, שהצמיח בתוכו גם מרכז מורשת וערכים להדרכת מפקדים חדשים וותיקים לערכים של פיקוד טוב, אהבת הארץ וכבוד האדם.
זה בית שקם על הערכים שקובי גדל עליהם וחינך את חייליו לאורם, וניתן לחוש בהם כבר מהפסיעה הראשונה לתוך הבית שהוקם לכבודו ולזכרו.

D1000001

מילות פרידה
״אני ידעתי שאני עומדת לאבד אותו. חודשיים לפני שנהרג התאבלתי עליו. כולם חשבו שאני משוגעת מפחד, גם אני כבר התחלתי לחשוב כך. ראיתי את עצמי בהלוויה שלו, דמיינתי את כל הפרטים, וכשהגיע היום פשוט ידעתי שזה הוא. לא יכולתי לחכות להודעה בבית״.

״קובי נפגע בראשו. כשהגיע לבית החולים כבר היה במצב של מוות מוחי, אך עדיין הונשם וליבו פעם. לא נגעתי בו. זה כבר לא היה קובי. לא רציתי שזה יהיה הזיכרון האחרון שלי ממנו.
הרופא ביקש שאגיד לו מילים טובות. ׳אין לי מה להגיד לו׳ אמרתי, את הכל אמרתי לו כל חייו, לא חסכתי ממנו מעולם, הוא ידע כמה אני אוהבת ומעריכה אותו, לא השארתי שום דבר שלא נאמר.
הדבר היחיד שיכולתי לומר אז, היה שאם קובי יצטרך לחיות עם פגיעת ראש, אני לא רוצה שיחיה, אלה לא חיים שהוא היה רוצה.״

ביציאה מבית החולים אביבה כבר הודיעה שלא תיתן שישכחו את קובי.
״לא הפסקתי לדבר. רציתי שיזכרו אותו, שידעו איזה ילד הוא היה, איזה פלא,
בנסיעה חזרה הביתה העולם נהג כמנהגו, זה נראה סוריאליסטי – איך יכול להיות שהשארנו את קובי שם והרמזורים ממשיכים לפעול? איך יכול להיות שקובי מת והשמים באותו צבע, השמש זורחת, המכוניות נוסעות בכביש?

גם בשבעה המשכתי והמשכתי ׳אני אעשה, ואני אבנה, ואני אזכיר׳.
לפעמים אחי היה אומר ׳די, אביבה, די לדבר לרגע׳, רצו שארגיש, שאעכל. אבל לא יכולתי. איך אפשר להבין משהו בכלל? לא הייתי במקום הזה, הייתי רק במחשבה שלא יישכחו אותו.״

השגחה צמודה
אביבה מתארת התנהלות בעולם פיזי ע״י חיבור גבוה לפן הרוחני, זה הכוח שמחזיק אותה שפויה, היא מסבירה לי בכל פגישה ללא יוצאת מן הכלל.

״ כשקובי מת כולם היו בטוחים שאשתגע או שאמות אחריו. אבל אני הרגשתי שהוא כל הזמן איתי. הוא דיבר אלי, כיוון אותי, צעד אחר צעד.

נזכרתי שבטקס בסוף מסע כומתה הוא העניק לאחד מחייליו את הכומתה האישית שלו. בדרך הביתה שאלתי אותו ׳למה קובי, למה נתת דווקא לחייל הזה את הכומתה?׳
הוא ענה לי ׳אמא, זו לא חכמה לצאת חייל טוב מבית כמו שלי, החכמה היא לקחת מישהו שקשה לו ולהרים אותו׳. זו מבחינתי הצוואה שהוא השאיר לי.

ידעתי מה אני צריכה לעשות והלכתי כמו סוס עם כיסויים על העיניים, בלי ימינה ובלי שמאלה- ישר בדרך שהחלטתי, עד שבית קובי קם, בדיוק 9 חודשים אחרי שנהרג. זה כאילו שילדתי את קובי מחדש. אין לזה הסבר הגיוני ואני לא חושבת שהיום הייתי מסוגלת לעשות את זה. ״

״אני מרגישה שהנשמה שלו מלווה אותי עד היום, בלעדיו לא הייתי יכולה לעשות כלום. זה הכל הוא, מה שהוא האמין בו, מה שהוא אהב והעריך. הוא ספג מאיתנו בבית ומאז שנהרג אני למדתי ושאבתי ממנו.
היום אני יודעת שמה שיהיה - יהיה, אין לי את היכולת להשפיע באמת על מה שעוד לא קרה, רק על מה שאני עושה מיום ליום. ״

D1000002

ניצחון הרוח
עד מתי תהיי כאן? אני שואלת את אביבה לא פעם.
לפעמים נדמה לי שהגיע הזמן שתצא לחיים, שהספיק לה כאן, שהבית בנוי והכל עומד על תילו, אבל אמא, כמו אמא, לא תעזוב כל עוד יש לה ברירה אחרת.

״הכל כאן זה קובי. אם אני לא אהיה, זה ייגמר. יהיה בית אבל לא יהיה קובי. וכשאני מגיעה לכאן אני מחוברת אליו.
בית קובי הוא לא רק מקום של הנצחה, יש כאן המשכיות, זה מקום של משפחה, של חינוך לערכים, של כבוד, זה מקום של חיים.
הנכדות שלי מכירות את הדוד שלהן דרך המקום הזה, חיילים מקבלים מפקדים טובים יותר בזכות המקום הזה. אם לא בית קובי אני הייתי מתה. ״

״יש תקופות כמו זו - בין האזכרה של קובי, לפסח, ליום הזיכרון, ליום ההולדת שלו שיחול בקרוב, שהן קשות במיוחד.
אבל מבחינתי ניצחון הרוח הוא בבחירה איך לחיות, לא האם לחיות. זה לא נתון לבחירתי.
בשביל זה יש כוח גדול ממני שמחליט בשבילי.

יכולתי לחיות חיים של מת מהלך, ובמקום זה במשך שנים למדתי לחיות את הכאב, להפסיק להשתמש במוות של קובי כתירוץ לדברים, לא לצפות מאחרים לכאוב את כאבי, להיות מסוגלת להיות סבתא טובה, ואמא למוטי בני היקר, שייבדל לחיים ארוכים וטובים, ממנו למדתי המון, והוא גידל משפחה מדהימה לצד הכאב הגדול שלו, ונשאר לו עוד כוח לתמוך גם בנו, בהוריו.

יכולתי למות, אבל בחרתי לחיות חיים של אהבה, כי זה הכוח של החיים.
ככה חייתי כשקובי היה בחיים, ולכן גם לא נותרו בי ייסורי מצפון על מה שלא הספקנו. הוא חי חיים קצרים אבל מלאים וידע שאהבנו אותו, לא חסכנו את זה ממנו אף פעם.״

D1010004

אמא יודעת
לפעמים קשה לדבר עם אביבה. היא מראה גדולה מאוד לפער שחי בתוכנו.
מצד אחד היא חיה את הגדול שבכאבים והמר שבפחדים של כל אם.
מצד שני היא מעשית להחריד וגם מלאה בחוש הומור בריא.
המעבר בין צחוק לדמע שגור בשיחה איתה, ובשניהם קשה לשהות לאורך זמן. זו הנדנדה של חייה.

בתקופה הקצרה שאני מכירה את אביבה אני מרגישה שאני מבינה אותה כל פעם קצת יותר, אבל גם שאף פעם לא לגמרי אבין, ״ושבחיים לא תביני, נשמה יפה שלי״ היא תמיד מאחלת לי.

״אני לא צריכה את יום הזיכרון, זה לא בשבילי. לי יש זיכרון כל יום, וכאב של אחרים לא גורם לי הזדהות, אני לא יכולה להכיל גם את שלהם.
אבל אני יודעת שעבור קובי זה היה יום משמעותי. הוא תמיד התייחס לזכר הנופלים בכבוד רב, וקרא על מפקדים והעריך את פועלם ׳צריך לכבד את זיכרם׳ הוא תמיד אמר.

עם אחי היו לי חילוקי דעות בהתחלה – האם זה מה שקובי היה רוצה, כיוון שהיה בחור צנוע. אני הרגשתי שזה מה שנכון לעשות לזכרו, ושזה מתחבר לרצינות שבה התייחס לתפקידו כמפקד ולאהבתו לצה״ל ומורשתו ובמיוחד לחייליו ומשפחתו.

אבל האמת, שאי אפשר לדעת שום דבר בדיעבד, אילו היה חי אולי היה הולך בדרך אחרת או מתפתח לכיוון אחר.

כואב לי שאני כבר לא יכולה לשמוע את קולו. במשך שנים היה לי זיכרון של הקול שלו בראשי, עכשיו גם זה נעלם.
יש רק דבר אחד שאני יודעת בוודאות שהיה אומר אז והיום באותה המידה -
׳אמא, אבא, מוטי – לא רציתי שתסבלו כל כך. ״

עוד מהבלוג של מורן מישל

תצוגה מקדימה

גברים - תנו דרור לבולבולים שלכם

אני יושבת וצופה ברוני ריבר הגיבורה מדברת על מה שפשוט אי אפשר לתפוס. אונס. היא מתארת במילים את הרגעים שבהם גבר לקח את גופה לרשותו, עשה בה כרצונו, חדר אליה, הכאיב לה, התעלם...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

אונס על הבר ב׳אלנבי 40׳

עדכון 15.8.16 באמת מזמן לא שמענו על זוועות ממועדון אלנבי 40, אבל  כמו שטענתי  בעבר - תמיד אפשר לסמוך עליו שימשיך לנהוג כמנהגו ושלא יתרחק לזמן רב מדי מהכותרות, ואכן הלילה שוב...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

בתי הספר בשירות תרבות האונס

כשהיתה בכיתה ה׳, קיבלה הגדולה שלי הערת התנהגות ראשונה בביה״ס. למה? משום שלבשה טייץ עד חצי הירך וסירבה להתקשר אליי שאביא טייץ ארוך. כשסיפרה לי הרמתי טלפון לסגנית המנהלת...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה