הבלוג של מורן מישל

רודפת צדק

אמא לחמש בנות מופלאות (ולא, לא קיוויתי לבן). עצמאית. בתחום התוכן והשיווק באינטרנט. מרצה ומעבירה סדנאות כתיבה ושיווק ברשתות חברתיות בעזרת תוכן, ממקימי ׳הסתדרות העצמאים׳, כותבת מאז ומתמיד, פעם חלמתי במילים על עתיד טוב יותר,... +עוד

אמא לחמש בנות מופלאות (ולא, לא קיוויתי לבן). עצמאית. בתחום התוכן והשיווק באינטרנט. מרצה ומעבירה סדנאות כתיבה ושיווק ברשתות חברתיות בעזרת תוכן, ממקימי ׳הסתדרות העצמאים׳, כותבת מאז ומתמיד, פעם חלמתי במילים על עתיד טוב יותר, עכשיו מחליפה חלומות במעשים.

עדכונים:

פוסטים: 230

החל מינואר 2011

אני לא יודעת אפילו איך אתחיל לכתוב את הפוסט הזה, אבל אני יודעת שקוראים לו ׳הילדים מארץ לעולם לא׳. לעולם לא תהיה להם ילדות אחרת. ואני לעולם לא אשכח שבעוד שאני מרפדת את הילדות בנועם החיים, יש ילדים שנרדמים על הרצפה. לקרוא עד הסוף, למרות שממש מתחשק לברוח באמצע….

30/03/2014

זה בוקר שטוף שמש. האביב מכה במלוא עוצמתו במדרכות השבורות של רחובות דרום תל אביב, מדגיש את הפער בין היופי לכיעור.
עוגת יום הולדת עמוסת ממתקים ובלון פורח בידי.
מחפשת גן ילדים בסביבה.

את הקולות אני שומעת מרחוק. מלמולי שמחת ילדים, שחודרת את קירות המרתף שבו פועל הגן.

בכניסה אני פוגשת איש קטן, לבוש בחליפתו הטובה ובנעליים מהודרות וחיוך מרוח על פניו - יש לו היום יום ההולדת, כך הוא מספר לי בעברית ובגאווה.
״אז את העוגה הזו הכנתי בדיוק בשבילך״, אני אומרת.
והחיוך מתרחב.

ביחד איתו אני עוברת את דלת הברזל ויורדת במדרגות.
עוד לפני שהנחתי כף רגל שנייה על רצפת הלינוליאום, עולל אחד נתלה על ידי הפנויה. ממהרת להציל את העוגה שהבטחתי לנסיך יום ההולדת, ניגשת למטבחון להניח אותה ומפנה את היד השנייה לנסיכה עטורת תלתלים.
אני עוטפת בחיבוק בתורות, ככל שידיי מסוגלות להכיל.

תמונה 1

הם שואבים כל מי שעובר בפתח הגן. צמאים לחיבוק וליטוף, לתשומת לב שמיועדת, ולו לדקות ספורות, רק להם, אחד אחד, לעצמם.

בלונים לא מנופחים מעוררים מריבות גם בין הקטנים ביותר. הם צריכים לאחוז בידם משהו שיהיה שלהם. בלעדי. בלי לשתף.
עוד כמה דקות ואני מבינה שעוד ילדים ישנים מאחור, ושבין המיטות זוחלים או שוכבים קטנטנים, שעדיין לא מתנועעים בכוחות עצמם.
הם רבים והצוות קטן מלהכיל.

המקום הזה לא דומה לאף גן שאנחנו מכירים.
הוא פותח דלתותיו ב6 בבוקר, ומקבל לזרועותיו מדי יום למעלה מ50 ילדים. הדלתות לא נסגרות לפני 7 בערב. וגם אז, יש ילדים שנשארים עד שעות מאוחרות בלילה. ילדים שגרים כאן. ילדים שבכל יום אוכלים פתיתים לארוחת צהריים. עם קטשופ. אין ירק. אין פרי. אין חלבון.
ואנחנו באנו בידיים מלאות ממתקים

באנו לשמח, אז אני רוקדת עם הנסיכה הוורודה לצלילי שירי יום ההולדת, קופצת עם ה Waka Waka, לא עומדת בקצב הצעדים והשמחה שלהם.

היא מטעה השמחה הזו. אבל אני מסרבת להסיט את המבט.
אני רואה היטב שהילדים האלה, וכמוהם כל הילדים שגודשים עשרות גני ילדים מאולתרים בדרום העיר
, הם החוליה החלשה שקובעת את חוזקה של השרשרת שלנו. של הארץ הזאת.
תנאי מחייתם הם כתם על הפרצוף שלנו, ואין כאן דודה שתרטיב את אגודלה בקצה לשונה, תמחה את הכתם המביך ותאמר בחיבה ״נא, רק קצת שוקולד״.
זה עלינו. זה מה שיכריע מי אנחנו ומה אנחנו שווים באמת.

תמונה 4

40 דקות אחרי שעזבתי אני עדיין יושבת באוטו, במקום שבו חניתי בבוקר.
מבולבלת ועצובה.
אני מעבירה את התמונות קדימה ואחורה. פרצופים מתוקים של ילדים שאסור להראות.

רגעים של ריקוד וחדווה, כי ילדים הם ילדים ואם יש מוסיקה הם רוקדים.
רגעים של מועקה, כי כל ילד צריך לפחות חיבוק ארוך אחד ביום ואין מספיק ידיים לחבק את כולם עכשיו ומיד.
רגעים של כעס, כי לא ייתכן שפתיתים וקטשופ זו ארוחת צהריים. כל יום. הרי אם לא תאכל, איך תגדל?
ולמה? למה הבאנו כל כך הרבה ממתקים צבעוניים במקום ארוחת צהריים מזינה שתיתן לגוף ולנפש מה שבאמת חסר להם?!

ועכשיו מה? לסגור את הדלת הזו מאחורי ולחזור הביתה להכין ארוחת שישי חמה ולשיר לבנות לפני השינה ׳איזה עולם נפלא׳?

אני לא יודעת אפילו איך אתחיל לכתוב את הפוסט הזה, אבל אני יודעת שקוראים לו ׳הילדים מארץ לעולם לא׳.
לעולם לא תהיה להם ילדות אחרת. ואני לעולם לא אשכח שבעוד שאני מרפדת את הילדות שלי בחיבוקים ונועם יש ילדים שנרדמים על הרצפה.

תמונה 2

אני חוזרת הביתה וממהרת לאתר של עמותת צימאון, שמאמצת את הגן ורוצה לאמץ גנים נוספים, לשפץ את התשתית, לשפר את טיב התזונה, לרתום עוד ידיים עוזרות ומחבקות של מתנדבים רחבי לב.
לפחות אני יודעת איך אסיים את הפוסט הזה.

תתארו לכם עולם יפה
פחות עצוב ממה שהוא ככה
,
ואנחנו שם הולכים עם שמש בכיסים

להתנדבות ותרומה לעמותת צימאון.

בבקשה שתפו.

עוד מהבלוג של מורן מישל

תצוגה מקדימה

גברים - תנו דרור לבולבולים שלכם

אני יושבת וצופה ברוני ריבר הגיבורה מדברת על מה שפשוט אי אפשר לתפוס. אונס. היא מתארת במילים את הרגעים שבהם גבר לקח את גופה לרשותו, עשה בה כרצונו, חדר אליה, הכאיב לה, התעלם...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

אישה בעקבות בשורה

״אמא, זה אני״ שמעה אביבה את קולו של קובי, בנה. היא לא חיכתה להודעה, לא המתינה לחיילים במדים שינקשו על הדלת. היא ידעה שהם יגיעו וידעה שקובי שוכב שם, כשפניו בחול. היא מיהרה לאסוף את המשפחה ולצאת לבית החולים. סמ״ר קובי...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

אונס על הבר ב׳אלנבי 40׳

עדכון 15.8.16 באמת מזמן לא שמענו על זוועות ממועדון אלנבי 40, אבל  כמו שטענתי  בעבר - תמיד אפשר לסמוך עליו שימשיך לנהוג כמנהגו ושלא יתרחק לזמן רב מדי מהכותרות, ואכן הלילה שוב...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה