אמא יודעת הכי טוב

על אינטואיציה נשית, הפרעת קשב, לידה אחת לא שגרתית ובכוכבית – תזכורת לכל החיים.

בשישי האחרון, כרגיל ביום הזה מדי שנה, נרדמתי מתוך בכי קצר וסודי, שאת פישרו אני נאלצת לפענח כל שנה מחדש.

כבר עשר שנים שהיום הראשון של חודש מרץ הוא יום מורכב בשבילי.
הוא משלב שמחה גדולה, תחושת הקלה, וגם בלי סוף מחשבות מזן ״אלוהים אדירים, ומה היה קורה אילו״
כבר עשר שנים שבלילה שקודם לו, אני רק חצי ישנה, כאילו מתכוננת להיות הפעם בשליטה, לא לפספס, לשמוע מה שצריך.

לפני עשר שנים, כשהייתי בעליו הגאה של עסק לעיצוב אירועים, גם בחודש התשיעי להריוני השני, עוד הקמתי עם שותפתי המגניבה אירועים  בבקרים, ופירקנו אותם באישוני ליל.

אני יודעת שיש רושם שמדובר בעבודה הכי יצירתית ומשגעת בעולם. זרי הפרחים מתעתעים בכולם. אבל בפועל, בעיקר טיפסתי על סולמות וסחבתי ציוד שמשקלו רב ממשקלי.

אפילו שבכל יום בפברואר ידעתי שהלידה תקדים, ושכדאי שאשים לעצמי סטופ לפני שהיא תבלום אותי, המשכתי כרגיל.
כבר התרגלתי להקאה שבאה לאחר המאמץ הפיזי בעבודה, ולכל אירוע לקחתי איתי גם מברשת שיניים, כדי שאוכל לחייך באירוע, כאילו היתה זו בכלל פייה שהגיעה והרימה את העמודים הכבדים לגובה שבו הם ניצבו.
והיי, הרי לוח השנה הראה שיש עוד זמן.

בלילו של היום הראשון של חודש מרץ כבר היה לי ברור שבאותו היום ניפגש, ובכל רגע מרגעיו של אותו יום, הרגשתי איך זה כבר ממש כאן.
אבל גם הרופא אמר שיש עוד זמן.
אין פתיחה, אין מחיקה, אין ציר, אין רמז.
אז לקחתי אותו, את הזמן.

בצהריים נהגתי לבד אל הגדולה ובשער גן הייתי בתחושה שנמשיך משם ישר לבית יולדות. אבל הגענו הביתה בשלום.
כשקילחתי אותה לפני השנ״צ חששתי שהצירים יתחילו כשהיא עוד לא לבושה.
לאחר שנרדמה, עם אחותי ואיתי במיטה אחת, חששתי שנתעורר כולנו בשלולית.

כחצי שעה לתוך השנ״צ, (ששינה לא הייתה בה), חשתי את השלפוחית מפריעה לשנתי לנדוד בשקט.
קמתי לשירותים, רק כדי לפנות עוד קצת מקום לבטן הקטנה שנשאתי.
פיפי ולישון.
אין מקום לדאגה. התאריך עוד לא הגיע. יש זמן.
דוגמא חיה להפרעת קשב. כלומר, הפרעת הקשבה.

תמונה 2 copy

על הכל הייתי שוב חוזרת?
רק טיפטיפה יותר מ20 דקות מאותו פיפי תמים, התינוקת יצאה לאוויר העולם.

מיותר לציין שזה לא זמן מספיק כדי להגיע לבית יולדות, במיוחד כשפעוטה בת שנתיים וחצי ישנה בחדר הסמוך.
זה גם לא זמן מספיק כדי לצאת מהאמבטיה שנקלעתי אליה, כי חשבתי שאם כבר ירדו המים עדיף לבוא נקיה ואלגנטית לחדר לידה…

מיי נולדה ביום הראשון של חודש מרץ.
כמו שידעתי שיקרה.
אבל לא עשיתי שום דבר מועיל עם הידיעה הזו, והיא הגיחה לאוויר העולם בתוך האמבטיה הביתית, כשרק במזל אחותי, שמעולם לא ילדה, נשארה צמודה אליי בניסיון להקל על כאביי.
אחי, הצעיר מאוד, קיבל דו״ח משוטר כשמיהר להגיע ולסלק את הגדולה מחדר הלידה המאולתר שנפתח באמבטיה עם הברווזים שלה.
האב המאושר הגיע מהעבודה בדיוק ברגע האחרון כדי לשטוף ידיים ולתפוס את הראש הזהוב שהגיח,
וצוות מד״א כבר הצטרף רק כדי לברך במזל טוב, ולתת לנו טרמפ שלא נכתים את הריפוד ברכב המשפחתי.

תמונה 1 copy

כמה טוב שאת איתי
כבר עשר שנים שאני לא שוכחת שהיה לנו מזל גדול שהכל נגמר ככה, שהלידה של מיי היא סוג של מתנה, אבל גם שיכול היה להיות פחות מלחיץ, ומלווה בפחות ״מה היה אם״, אם פשוט הייתי מקשיבה לאינטואיציה.

זה היה היום שבו למדתי, לשמחתי הרבה, שגם כשאני לא סומכת על עצמי, יש מעגל של אנשים מדהימים שאוכל לסמוך עליהם בכל רגע. וטוב שכך, כי אי אפשר לעשות  ה כ ל לבד.

אז בכל שנה אני מרשה לעצמי ביום הזה סערת רגשות קלה.
בלילה של אותו יום תמיד ממלאות אותי התרגשות שמביאה אותי לכדי דמעות, היזכרות במה שהיה סוג של טעות, וגם התפעלות מלידה של חוויה וסיפור שלא ישעמם לעולם.

אבל לאורך השנה אני משתדלת יותר לשים לב למה שהאינטואיציה שלי אומרת, גם כשהיא מאתגרת את ההיגיון, גם כשהיא אומרת לעצור בניגוד לתחושתי, גם כשהיא מסמנת ההיפך מכל מה שאומרים המבינים, וגם כשהיא מגיעה באיחור או אחרי שכבר לקחתי החלטה.
לא בושה להודות בטעות, וג׳יזס, אני טועה הרבה…

גילוי נאותמאז הלידה המיוחדת הזו, בכל הריון, כבר מסוף החודש השמיני, אני צמודה לבית יולדות. פשוט, האינטואיציה שלי אומרת לי שיהיה לא הגיוני להעמיד את הנושא הזה שוב למבחן…
🙂

* תזכורת
אמא שלי הרי אמרה לי כל החיים ש׳אמא יודעת הכי טוב׳.
אז אם את במקרה אישה
, וגם אמא, תקשיבי לעצמך.
את יודעת הכי טוב.

IMG_8354