הבלוג של מורן מישל

רודפת צדק

אמא לחמש בנות מופלאות (ולא, לא קיוויתי לבן). עצמאית. בתחום התוכן והשיווק באינטרנט. מרצה ומעבירה סדנאות כתיבה ושיווק ברשתות חברתיות בעזרת תוכן, ממקימי ׳הסתדרות העצמאים׳, כותבת מאז ומתמיד, פעם חלמתי במילים על עתיד טוב יותר,... +עוד

אמא לחמש בנות מופלאות (ולא, לא קיוויתי לבן). עצמאית. בתחום התוכן והשיווק באינטרנט. מרצה ומעבירה סדנאות כתיבה ושיווק ברשתות חברתיות בעזרת תוכן, ממקימי ׳הסתדרות העצמאים׳, כותבת מאז ומתמיד, פעם חלמתי במילים על עתיד טוב יותר, עכשיו מחליפה חלומות במעשים.

עדכונים:

פוסטים: 230

החל מינואר 2011

אנחנו המין הגיבור, יש לנו את השאלות והתשובות, והאומץ לנסות ולהודות בפחד, וליפול ולקום ולנסות שוב. זה כמו לרכב על אופניים.

26/03/2014

כל חיי הבוגרים, וגם קצת לפני, התהדרתי בחוסר פחד. מהפה החוצה, בכל אופן.
עד כדי כך שאמא שלי הופתעה לקרוא שבכל שנה, ביום שבו ילדתי את מיי באמבטיה, אני מעכלת מחדש את גודל המזל שהיה לנו והולכת לישון נרעדת, עם מיני התקף חרדה רטרואקטיבי.
׳באמת?׳ היא אמרה, ׳ לא מתאים לך׳.

אני מבינה אותה. שנים שאני משקיעה מאמצי על בהסתרת כל פחד, פגיעות או חולשה. מהרבה סיבות, ביניהן – שהיא לא תצטרך להתמודד גם עם שלי
אבל בעיקר, כי אני לא מאמינה בפחד. לא מסכימה להיות נתינה בממלכתו.

אז הצטרפתי למורדים.
רוב הזמן זה מצליח לי. אני עוקפת אותו מימין, מתחכמת לו, מתעמתת איתו ומתקשה להבין את מי שלא.
עד שבת האחרונה.

תמונה 2

פחדרון בארון
ברור שיש דברים שמפחידים אותי: מחלות, תאונות, שהבנות שלי יפגעו, ובני דודיהם ממשפחת ה״לא עלינו״ ו״טפו חמסה״, אלה שהם המובן מאליו שאף אחד לא מבין מאליו עד שהם נופלים לו על הראש, ולכן אנחנו חיים בצילם בשלווה יחסית.

אבל יש לי פחד אחד שפדיחה להודות בו. ואין ברירה, אני מוציאה אותו מהארון ברגע זה, קבל בלוג ועדה.
אני מפחדת לרכב על אופניים.
מתה מפחד.
עד שבת האחרונה חשבתי שאני סתם לא יודעת לרכב. אבל בשבת הבנתי שאני פשוט מפחדת.

בסופ״ש תל אביבי זוגי שגנבנו לעצמנו, אני ואהובי, הצעתי שניקח אופניים מהמלון ונצא לרכב קצת בעיר, בעודה שקטה.

זה שאני לא יודעת לרכב, זה עניין ידוע. אבל עוד עניין ידוע הוא שאני יכולה הכל.
כלומר, אני חיה לפי התפיסה שכל מה שנעשה כבר ע״י בני אדם גם אני מסוגלת לעשות, הכל שאלה של אימון.
אז לקחנו את האופניים, הנפתי רגל באלגנטיות מעל המושב וזהו, פגשתי אותו
פחד.
לפנים.

״מה?״ הוא אמר, ״לא מתאים לך״.
אני יודעת, אני יודעת שלא מתאים לי, אבל אני מפחדת. מתה מפחד.
עם כל הסימנים- דופק משתולל, הזעה בכפות הידיים, נוקשות בשרירים, התנשמות (ואנחנו עדיין במקום…)
ומוכנה לוותר ולהחזיר עכשיו. סליחה שטיפחתי בך ציפיות שווא.
אז ככה זה מרגיש
?

כל הפחדים כולם
כבר כמה שבועות שאני כותבת על ׳עצמאיות בשטח׳. אמהות שעזבו משרות והחליטו לצאת לעצמאות כדי להגשים את כשרונן, שאיפותיהן ואימהותן.
כולן מדווחות על פחד שמלווה את התהליך.

כבר כמה שבועות שאני עדה לשיח בין נשים, בנות 40+, חלקן נושקות ל 50, שמספרות על פחד שמלווה אותן בעקבות אובדן מקום עבודה והקושי להיקלט במקום חדש, בגילן.

כבר כמה שנים שאני מקבלת פניות עם שאלות חוזרות של נשים שמבקשות לצאת מנישואין לא טובים אבל מתות מפחד, כי מה מחכה להן מאחורי ההר, והילדים ובכלל

אני נזכרת שאת העסק הראשון שלי פתחתי כשהייתי עוד כמעט ילדה, כשהתקבלתי לעבודה ופשוט לא הגעתי בבוקר הראשון כי החלטתי שבעצם לא בא לי,
בשלב באמת נטול פחד. כי מה כבר מבינים על החיים בגיל 23?

אבל אני נזכרת גם בימים מסוימים, בתקופת תהליך הגירושין, שבהם הכל נראה לא ברור ולא ודאי, ושהתאפיינו בדיוק במה שמאפיין פחד מרכיבה על אופניים.

כן. ככה זה מרגיש.
התחושה שהשליטה על חייך יוצאת מידייך. שאין לך מושג במה את עלולה להיתקל בדרך, או איך לעצור כדי לא ליפול ולאיזה צד תפלי.

דופק מהיר, הזעה בכפות הידיים, תחושה שהשמיים פתאום מצמצמים מרחק והמרחב נסגר,
ומי ידאג לך? ואיך תאכילי את הילדים? ובכלל, מי יסתכל עלייך עכשיו? מי ייקח אותך כשאת בעצמך שבר כלי?
כל הפחדים כולם.

7תמונה

המין הכי יפה
מה שיפה במין היפה
, זה שהוא חזק.
אני עדיין מאמינה בזה בכל מאודי.
ובכל פעם שקשה, בזה אני נאחזת. בחיפוש אחר נקודת משען מוכרת ויציבה.

כן. רעדתי מפחד על האופניים.
הכרחתי את אהובי שלי לרכב דרך שוק הכרמל הסגור, כדי לא להתמודד עם שיווי המשקל על המדרכות הצרות.
אבל רכבתי. עד הים.
הגעתי לשם באפיסת כוחות, עם תחושה שבלוק איטונג נח לי על החזה, אפס אוויר בריאות, אבל הגעתי.
לים.
על אופניים.

בחזרה, חשבתי שיבוא לי בקלות. הרי כבר רכבתי לכאן
טעות.
הכרחתי אותו למצוא לי מסלול בטוח, נטול מדרכות וכבישים.

בגן הכובשים, סביב ילדים שחגגו יום הולדת על מתקנים מתנפחים, רכבתי בין ספסלים ועצים.
תירגלתי מעברים כדי להשיב את השליטה לידי.
כמה וכמה פעמים הייתי בטוחה שאתרסק. שאפול ולא אוכל לקום. שאפצע.
והלב פרפר בכל פעם שדמיינתי את התוצאה.
והידיים המשיכו להזיע.
אבל המשכתי לנסות.

בנחלת בנימין תרגלנו פניות. כמעט התנגשתי בקשישה שישבה לתומה על ספסל שנמצא לגמרי במקרה על עקומתו של סיבוב שלא הצלחתי לקחת. לא סקסי.
והפחד לא עזב. הוא ליווה אותי עד שקשרנו את האופניים בחזרה למתקנם.
גם עכשיו, תוך כדי שחזור וכתיבה, אני מרגישה את שרידיו.
אבל הוא לא ניצח.
לפחות הצלחתי לנסות.

תמונה 4

איזוהי גיבורה?
השבוע ציטטה מכרה שלי בפייסבוק שיחה קצרצרה שהיתה לה עם בנה:
״ראית שאני גיבור אמא?״ שאל קטנצ׳יק, ״לא פחדתי בכלל!״
״גיבור הוא לא מי שלא מפחד״ ענתה לו אמא, ״אלא זה שמפחד ומנסה להתגבר בכל זאת״.

בשבועות האחרונים גיליתי כמה גיבורות על.
אני מדברת על רבות כאלה, ומקווה שכל אחת מהן יודעת שאני מתכוונת אליה.

אנחנו המין הגיבור, יש לנו את השאלות והתשובות, והאומץ לנסות ולהודות בפחד, וליפול ולקום ולנסות שוב.
ומה שאבד, אנחנו יודעות להשיב, או לרפא, או להקל.
אולי לא בקלות, אולי לא מיד,
אבל אתן יודעות מה אומרים -
״אם עשית את זה פעם, תצליחי שוב. זה כמו לרכב על אופניים״

embedded by Embedded Video

עוד מהבלוג של מורן מישל

תצוגה מקדימה

גברים - תנו דרור לבולבולים שלכם

אני יושבת וצופה ברוני ריבר הגיבורה מדברת על מה שפשוט אי אפשר לתפוס. אונס. היא מתארת במילים את הרגעים שבהם גבר לקח את גופה לרשותו, עשה בה כרצונו, חדר אליה, הכאיב לה, התעלם...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

אישה בעקבות בשורה

״אמא, זה אני״ שמעה אביבה את קולו של קובי, בנה. היא לא חיכתה להודעה, לא המתינה לחיילים במדים שינקשו על הדלת. היא ידעה שהם יגיעו וידעה שקובי שוכב שם, כשפניו בחול. היא מיהרה לאסוף את המשפחה ולצאת לבית החולים. סמ״ר קובי...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

אונס על הבר ב׳אלנבי 40׳

עדכון 15.8.16 באמת מזמן לא שמענו על זוועות ממועדון אלנבי 40, אבל  כמו שטענתי  בעבר - תמיד אפשר לסמוך עליו שימשיך לנהוג כמנהגו ושלא יתרחק לזמן רב מדי מהכותרות, ואכן הלילה שוב...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה