תחפושת של אמא

בין הכנות בגן ליום המשפחה לבין מחשבות על פורים עלה בי הרהור שרוב השנה נמצא במצב רדום. השאלה היא האם אי פעם אתרגל לתפקידי כאמא, וארגיש נוח במלבושיו, שכאילו עדיין גדולים ממידותיי??…

אם יש דבר אחד שהוא קונצנזוס חוצה עמים ויבשות – הרי זה שאין כמו אמא. אמא יש רק אחת. ועוד אינספור שירים ואימרות שנכתבו על אמא בכל השפות, שאולי רק ירושלים זכתה ליותר ממנה.

אומרים שבכל פעם שנולד תינוק נולדת גם אמא. כאילו שברגע אחד מישהו פיזר אבקת קסמים מעליך ושרביט בלתי נראה הושחל לכף ידך ומעתה את אמא, על כל המשתמע מכך. אבל הימים שקודמים ליום המשפחה, לשעבר יום האם, בואך פורים, הם זמן מצוין להודות בפה מלא שאף אחד לא ממש מנחה אותנו מהו המשתמע מכך, ושלא מצורפות הוראות הפעלה לשרביט האמהות. והאמת היא שגם עשור וקצת אחרי שנכנסתי לכל העניין הזה, עדיין קשה לי להתרגל לאיך שהוא יושב עלי. ושבמבט על עצמי מהצד, כמו גם על חברותי משכבר שהן היום אמהות, אני עדיין מרימה גבה בתמיהה לנוכח הסטטוס – "אמא".

מה שהתחיל בגיל מאוד צעיר אצלי הולך ונכנס לעומק העשור הרביעי של חיי, תוך שנמזגות זו בזו התמודדות עם ילדה מתבגרת לצד לידה קרבה, ההבנה שבקרוב אהיה אמא לארבע בנות, וההפנמה שמדובר בתפקיד שלא משנה כמה משתפשפים בו – הוא לא נהיה יותר פשוט עם הזמן.

לשמחתי מצאתי לאחרונה לא מעט שותפות סוד למה שכנראה איננו סודי כלל, עובדה שמקלה עלי לומר שאמא היא כנראה התחפושת הכי מוצלחת שנמצאת היום על המדפים, והיא מבטיחה, כמעט באופן אבסולוטי, שאף אחד לא יזהה את התרמית בנשף התחפושות של החיים.

רצתי, רצתי ונפלתי

השבוע, ברגע כלל לא נדיר, רצה אלי האמצעית שלי – אוחזת בראשה ופניה שטופי דמעות.

פרטי התקרית: היתקלות לא מוצלחת בין ראשה המתוק לפינת הארון בעת הכנת קערת קורנפלקס לעצמה.

הסיבה: היא מתחפשת לילדה גדולה ומתרגלת עצמאות.

התגובה: ילדה – בוכה. אמא – מנחמת, מלטפת, מחבקת ומפזרת נשיקות פלא בדיוק במקום הנכון.

התוצאה: הכאב עבר כעבור חצי דקה. אחת-אפס לאמא מול הכאב.

מאחורי הקלעים: אני נורא חסינה למקרים טריוויאליים כאלה. ככה אנחנו אמורות להיות כדי להצליח לעזור להם. ואנחנו אמורות לעזור להם. אבל בתוך תוכי כל מכה כזו מכווצת את הבטן, מעוררת את הפחד מהבאה אחריה שיכולה להסתיים פחות טוב ממנה, ומעירה אימה גדולה יותר מהפעם שבה יפוג הקסם, ואני לא אוכל לעזור עוד בליטוף ונשיקה והתחפושת תיחשף, ממש כמו סינדרלה בחצות.

בינתיים: אני עדיין מתפעלת מהקסם שעובד כל פעם מחדש, ומאיר את עיניהן היפות בניצוץ תודה אילמת.

מדוע הילד צחק בחלום

כל ערב, כשהשעות מתחילות לנשוק ללילה, מתחשק לי כבר להניח את השרביט ולחזור להיות אני לרגע, לא בתפקיד, לפחות עד שאשקע בשינה בעצמי.
אלא שרגע לפני שאכנס למיטה, אני עוברת דרך קבע בחדרן, בודקת שכולן נושמות, מוודאת שהטמפרטורה בחדר בדיוק נוחה, מיטיבה את השמיכה של כל אחת ואחת.
כל לילה לפני השינה, כשהראש כבר שוקע אל הכרית, מתגלגלים לי בראש רגעי היום – הצלחותיו, ובעיקר כישלונותיו, מנסים להוכיח אותי על כל הרגעים בהם יכולתי לפעול אחרת, בהם שגיתי וכמעט וחשפתי את התחפושת, בהם לא הייתי אמא-על כל-יכולה.
אבל כל אלה נמסים ונעלמים בעבור אותן הפעמים בהן אני כבר על סף הירדמות ומן החדר בקצה המסדרון נשמע מלמול ואחריו קול צחקוק קטן מתוך שינה, שמזכיר שהכל בסדר, ושאת הטעויות שלי בעיקר אני סופרת…

אמא מדוע

בתקופה האחרונה החל להירקם לו מרד גיל הנעורים אצלי בבית. קצת מוקדם מדי לטעמי… ואם להכביר ולומר- עדיף לעולם לא מאשר מאוחר.

בכורתי המתוקה, שעשתה אותי אמא, וששנים הורגלתי שהיא גדלה תחת כנפי, אט-אט זוקפת מקורה ומצליחה פתאום להפיק מפיה משפטים שלא העליתי על דעתי שבכלל יעלו על דעתה, ושזכור לי, ממש כאילו זה היה אתמול, שהיו שגורים בפי שלי מאוד לא מזמן, כשאמא שלי ודאי תהתה אותן תהיות ממש.

כדי לא לחשוף את התחפושת כליל, הושבתי אותה לשיחת "התפקיד מחייב". שתבין שגם מהזווית שלי יש השלכות מבאסות לתפקיד, ושהבאסה אינה מנת חלקה הבלעדית…
הסברתי שגם אני מעדיפה פי כמה וכמה להיות אמא שרק מחבקת ומנשקת ומספרת לה כמה היא נפלאה, מתכרבלת איתה בשמיכה, מייעצת מה הכי מתאים ללבוש ועושה לה "לייק" בפייסבוק,  ושהייתי שמחה מאוד אילו יכולתי לעשות אאוט-סורסינג לתפקיד החינוך והצבת הגבולות, ולהפקידו בידי אמא אחרת. (או כמו שאחותי אומרת – "לפעמים בא לי פשוט להחזיר את כל החבילה, זה לא מה שהזמנתי". )

אלא שלצערי אין אפשרות כזו, וכמו שאמרה לי לקוחה חביבה, בדיוק רב, אך הבוקר- דבר מכל הדברים הגדולים שעשיתי בחיי לא הכינו אותי לתפקיד הזה. ואני מסייגת זאת רק בדבר אחד – דבר מלבד התקופה שבה הייתי ילדה מתבגרת בכלל לא קלה בעצמי, שאולי היא בדיוק מה שהכשיר אותי לכך.

אני רק תוהה בסתר לבי אם אמא שלי כבר התרגלה לתחפושת שלה כאמא שלי, או שמא היא עדיין מצויה באותן התחבטויות כמותי, כי מי כמוני יודעת, שביני לבין אחיי היקרים תפקידה עוד לא נשלם…

אמא יקרה לי

יש כמה מיתוסים על אמהות ששום קידמה, שום חוק שוויוני ואף מהפכה עוד לא הצליחו לשבור.
אנחנו סמל עבורם ועבור החברה. אנחנו עדיין בטוחות שאנחנו צריכות להיות מושלמות. אנחנו מוכרחות להיות גם חינוכיות, גם מצחיקות, גם קוליות וגם שוות. ואין עוד דבר בעולם כמו אהבה של אמא – אבל את זה אנחנו יודעות להעריך ולא בהכרח הם, אז אנחנו מנסות להוכיח בכל מיני דרכים שיגברו על הפעמים שבהן אנחנו מחנכות אותם…

מבין כל התפקידים המסורתיים שמזוהים עם אמהות, לקחתי על עצמי את זה של הכנת תחפושות תוצרת בית.
בחג הראשון להיותי אמא היתה לי תחושה שזוהי דרך ראויה להפגין את אהבתי להן ולייחוד שלהן.  מאז, כבר שנים שאני יושבת בלילות שקודמים לחג ומנסה להגשים את חלומותיהן, המקוריים יותר ומקוריים פחות, של בנות הצי ההולך וגדל שלי – העיקר שלא יגיעו במארז מוכן הניתן לרכישה בכל רשת צעצועים – וכל זאת על אף שטרם הצלחתי ללמוד כיצד לתפעל מכונת תפירה.

לקראת כל חג חולפים לילות ארוכים בהם אני יושבת כמעט עד הבוקר – מתכננת, גוזרת, חותכת, משחילה חוטים לחורים לא סבירים, נדקרת, מקללת, בוכה על כאב הגב, מתעצבנת בכל פעם שהגזרה לא נכונה, ובעיקר רוטנת על עצמי ועל הבחירה הלא הגיונית, ההרבה יותר יקרה, והלא מתפשרת שלי לעשות דווקא את מה שאינני הכי טובה בו.

אבל טוב שאיזכר לקראת החג הקרוב, שכמו בסיפור הסנדלר והגמדים, כשמגיע הבוקר והן עומדות בשורה – מאופרות, מסודרות מחוייכות ומאושרות, ומאוד מאוד גאות באמא שלהן, נשכח הכאב בקצה האצבע הדקורה, מיחושי הגב נעלמים כמו מעצמם, וההשקעה מחזירה את עצמה, גם בידיעה שבעוד שלוש עד חמש שעות יתקלפו מעליהן כל המאמצים שהשקעתי, ויישארו מהן רק תמונות.

עוד ניצחון קטן לתחפושת של אמא…