הבלוג של מורן מישל

רודפת צדק

אמא לחמש בנות מופלאות (ולא, לא קיוויתי לבן). עצמאית. בתחום התוכן והשיווק באינטרנט. מרצה ומעבירה סדנאות כתיבה ושיווק ברשתות חברתיות בעזרת תוכן, ממקימי ׳הסתדרות העצמאים׳, כותבת מאז ומתמיד, פעם חלמתי במילים על עתיד טוב יותר,... +עוד

אמא לחמש בנות מופלאות (ולא, לא קיוויתי לבן). עצמאית. בתחום התוכן והשיווק באינטרנט. מרצה ומעבירה סדנאות כתיבה ושיווק ברשתות חברתיות בעזרת תוכן, ממקימי ׳הסתדרות העצמאים׳, כותבת מאז ומתמיד, פעם חלמתי במילים על עתיד טוב יותר, עכשיו מחליפה חלומות במעשים.

עדכונים:

פוסטים: 230

החל מינואר 2011

כאילו מצופה שפילוסופיית חיים תבוא דווקא מהרוחניים שבנו, אבל אז בא כופר בן כופר, שכופר בכל- מאלוהים, דרך קדושת החיים ועד כל פרותינו הקדושות באשר הן, אומר את שלו וממשיך ללכת, ואנחנו נשארים לחשוב על מה שפלט לחלל האוויר…הצפייה בד”ר פומרנץ עוררה אצלי מחשבות ושאלות- האם אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים בכלל? ולמה אנחנו רוצים את זה? ועד כמה בכלל חשוב מה שאנו רוצים? ומה אנחנו מוכנים לעשות בשביל אותו הדבר? אני די בטוחה שגם על כל אלה היה אסי דיין מלגלג, אבל מקסימום- שיעשה על זה סרט…

27/02/2012

לאחר שפספסנו את הקרנת הסרט המיוחדת לבלוגריות של סלונה, (בעיקר בשל מצבי הרוח של בטני ההולכת וגדלה) פיצינו את עצמנו בבוקר שבת האחרונה בגיחה ספונטנית לד”ר פומרנץ”, ( כי בטן הולכת וגדלה של מישהו אחר תמיד גורמת להרגיש טוב יותר), ואולי כי אין כמו שבת שמשית וזוהרת בשביל לצפות בסרט אפרורי וקודר…

אחרי שצפיתי בכתבה על אסי דיין ששודרה לאחרונה באיזו מהדורה מרכזית, יצאתי במן תחושה של ספק רחמים – ספק גועל נוכח המקום שאליו גרר הבנאדם את חייו. העליבות הניכרת בכל הברה שנהגית, הזיקנה המוגזמת לגילו, בעיקר לצד אימו המבוגרת ומלאת החיים, והמרחק העצום בין מה שחשבתי למוח חד, חותך ופורה לבין מה שנשמע בדיבורו כמוח שעבר אירוע לא פשוט – בלדה לעגמומיות נפש. (אף על פי שהבלוג שלו, “מר נפש”, בהחלט מוכיח אחרת)

אבל ד”ר פומרנץ בא לשנות את דעתנו, מבלי שזו תעניין אותו באמת מלכתחילה. האמת שכשנכנסתי לסרט ידעתי שאפגוש בעיקר את עצמי ואת השיפוט המהיר שלי- שלנו, כחברה. ולא טעיתי… הוא אפילו הזכיר לי שיעור קטן וחשוב שנוגע לעבודה שלי – שאמנם אין כמו הרושם הראשוני, אבל אחר כך צריך שמשהו גם יחזיק אותנו שם.
אולי רק בסצנה הראשונה נשמעו לחשושים קלים בקרב הצופים המועטים על “איך הוא נראה”, אבל אלו התחלפו עד מהרה בצחוק על עצמנו, על מי שיושבים לצידנו, על אלו שהולכים על המדרכות מולנו, בעצם כל מי שאנו מכירים ואלו שאיננו מכירים גם כן.

די מהר הבנתי שד”ר פומרנץ הוא הג’יימס בונד של הפסיכולוגים. אומנם הוא לא יפה תואר, הוא נוסע באוטובוס דחוק במקום במכונית מבריקה ואין לצידו בחורה מהקטלוגים, אבל לעומת כל אלו המשכיבים את פציינטיהם הסובלים על ספותיהם האדומות-הפרוידיאניות, ומטפחים את מכאוביהם לאורך שנים של טיפול, עד שנדמה שמטרתם הייתה מלכתחילה להשריש את הכאב עמוק וקבוע, ד”ר פומרנץ בא לסגור עניינים.
(אזהרת כשרות- אם אתם מהמהדרין בתחום הפרות הקדושות לכו לסרט אחר, כאן השחיטה לא כשרה).

דווקא בהתחלה הוא עוד מנסה להביא דברים לפרופורציות נכונות, ולא בוחל באמצעים לשם כך. הטקט של ד”ר פומרנץ איננו טוב יותר מזה של אסי דיין עצמו, ועל כן הוא עושה שימוש כפול ומכופל אפילו בגדולה שבעוולות והמיסכנויות – הלא היא השואה, שואתנו.
אולי בכדי שנבין עד כמה אנו שרויים במסכנות ובצער של עצמנו, מבלי לחפש את דלת היציאה, הוא מנסה בפעם אחת להבין האם העצב העמוק בו שרוי כבר שנים האדם שלמולו נובע מן האובדן בשואה (‘איזו שואה? צומת מסובים’ – הוא עונה), בעוד שבאחרת הוא מפטיר ביובש מעל גופת מטופלו המתאבד “כן, בטח סבל בדידות, מהשואה”, כמו יש תירוץ אחד בלבד המתקבל על הדעת לצער כה עמוק. ביד אחת הוא מקטין ומבטל אותו, ובשניה מטפח ומשקה. ממש כמו שאנו עושים בעצמנו, כך נאלצתי להודות בפני עצמי…

גם בבלוגים, אנחנו כותבים כאן על אי צדק, על טענותינו, על עוולותינו, על צרותינו, מכאובינו ותלונותינו לרוב. אפילו אהבותינו, גם הן, לא פעם, מתובלות היטב בלשון חדה, מעט ציניות ישראלית, טבולות משני צידיהן בביצה ופרורי לחם, מוכנסות אל השמן הרותח של מילותינו, ועליהן אנחנו ניזונים בתאווה- אין כמו השניצלים של אמא… בחיים, כמו בסרט, הלשונות לא עוצרות באדום, אבל מה בעצם אנחנו עושים עם זה משם והלאה?

המעגל של ציפיה שיבוא מישהו לפתור את צרותינו, (אקספרס, אם אפשר), רק על מנת שנוכל להתלונן על חוסר הצלחתו כאשר זה ייכשל בניסיונו, כל כך משקף את הניסיון שלנו להעביר את האחריות מאיתנו והלאה – אל הפסק זמן, הטייקונים, הממשלה, החרדים, ומה לא. להתלונן מן הכורסא, ולהמשיך להתלונן עד אין קץ.

ההסבה המקצועית המפתיעה של ד”ר פומרנץ, הביאה אותו להצלחתו הטיפולית הראשונה – הוא מסייע למטופליו האובדניים לגמור עם זה. משהו כמו – ‘אם אתה רוצה לקפוץ – קפוץ! , אל תדבר’, הומור שחור ומדמם שאולי, רק אולי, יעזור לצופה (אני, במקרה הנדון) להיכנס קצת לפרופורציות ולהתחיל לקפוץ על הזדמנויות במקום לדחוף את עצמנו מהחלון בפיסות קטנות… אולי נעשה שינוי קטן אבל אמיתי ואמיץ, לפחות בתחומי שליטתנו. ואולי נגמור כמו ד”ר פומרנץ, בכל מקרה זה שווה את הניסיון – אחרי הכל במילא ‘החיים הם מחלה עם מאה אחוז תמותה…’

עוד מהבלוג של מורן מישל

תצוגה מקדימה

גברים - תנו דרור לבולבולים שלכם

אני יושבת וצופה ברוני ריבר הגיבורה מדברת על מה שפשוט אי אפשר לתפוס. אונס. היא מתארת במילים את הרגעים שבהם גבר לקח את גופה לרשותו, עשה בה כרצונו, חדר אליה, הכאיב לה, התעלם...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

אישה בעקבות בשורה

״אמא, זה אני״ שמעה אביבה את קולו של קובי, בנה. היא לא חיכתה להודעה, לא המתינה לחיילים במדים שינקשו על הדלת. היא ידעה שהם יגיעו וידעה שקובי שוכב שם, כשפניו בחול. היא מיהרה לאסוף את המשפחה ולצאת לבית החולים. סמ״ר קובי...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

אונס על הבר ב׳אלנבי 40׳

עדכון 15.8.16 באמת מזמן לא שמענו על זוועות ממועדון אלנבי 40, אבל  כמו שטענתי  בעבר - תמיד אפשר לסמוך עליו שימשיך לנהוג כמנהגו ושלא יתרחק לזמן רב מדי מהכותרות, ואכן הלילה שוב...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה