תודה על מה שלא נתת

לפעמים תחושת ההחמצה על כל מה שאין מרגישה כל כך חזק שאני כמעט שוכחת להודות על מה שיש.
לעתים נדירות ויקרות יותר דווקא תחושת התודה על מה שאין כל כך גדולה שכל דבר שיש בחיי גדל לאורה ומזכיר עד כמה יקר ערך הוא.

בחורה עם מחשב נייד

אם אני צריכה להחליט מראש מהו המסר שלי (ואני צריכה) אני מניחה שזה יהיה 'תודה על מה שלא נתת'.

אני לא איזו רוחנית גדולה שניזונה מעשבים וכוונות טובות, בכל יום אחר אני יכולה לקטר מכאן ועד מחרתיים על כמה הרבה יותר קל היה לו היה לי יותר כסף, יותר זמן, בעל עשיר, מכון יופי ,מכון כושר, מכון אושר…

אבל אתמול, בעודי משוטטת ברחובות שטופי השמש של העיר הגדולה, בין שוק אחד לשוק אחר, בין ניחוחות קפה טחון טרי לארומת אספרסו מעודן, עם האיש שלי לצדי, בלי מיילים, בלי חשבונות, בלי גרם מיותר של דאגות – האושר הכה בי, ככה, ספונטני, בלי שהייתי מוכנה לזה – פתאום לא היה חסר לי כלום.

ביומיום אני מאוד מודעת לתעשיית טיפוח תחושת הקיפוח, זו שכל תפקידה עלי אדמות הוא לשכנע אותנו שאין לנו מספיק, שמה שיש הוא לא מספיק טוב כי על המדפים מחכה הדור הבא, ושכל מה שאנחנו מוותרים עליו משאיר אותנו מאחור.

אותה תעשייה ממש היא זו שמשכפלת כוכבים ואבקתם, אלה שנרצה להיות בדיוק כמוהם, שמסבירים לנו כמה מוצרי יוקרה יש בשוק שעדיין אין בבעלותנו וכמה שאלו חסרים לנו. הם באים בדרך כלל בדמות גבר שופע בלורית, לבוש לעילא ולעילא במיטב המחלצות מבית מעצב כלשהו (שמוזרים ככל שיהיו בגדיו – על ההוא הם יושבים פרפקט), או בלונדינית עדויית יהלומים ושאר קישוטים (שכל אחת אחרת היתה נראית בהם פרחה) ומתנוססים להם על גבי שלטי החוצות מעל צמתים מפויחות, ואני מודה – מדי פעם הם צדים את העין ואיתה גם את תחושת ההחמצה.

אלא שהיום, כשלא היה חסר לי כלום, וכששום דבר לא יכול היה לשכנע אותי אחרת, התיישבנו לקפה לאור קרניה המחממות האחרונות של שמש ינואר הממשיכה להפתיע, ולידנו התיישבו שגריריו של השפע, אבל מהסוג שמזכיר ששפע ופשע כותבים באותן אותיות ממש, וכמה מהר הן עשויות להתבלבל אם לא מיישרים אותן לפי השורות.

שניהם היו גברים, הנושא היה כסף והרבה, אבל מה… הם היו מהסוג הלא נכון, זה שלא מדפיסים על כרזות ענק, מהסוג שמוכיח שכסף לא קונה הכל, גם כשמדובר בכסף גדול.

האחד היה איל תקשורת בעבר ובעל בעיות תקשורת בהווה, והשני, (טוב אני לא יודעת מי הוא היה, אבל כשבער לי להביע את דעתי עליהם דחף לי בנזוגי את האייפון ליד ואמר "עזבי, יותר טוב שתשחקי בזה" ) וזה לא היה השילוב הנורא בין עודף המשקל הקיצוני לתאונה עם מכולת בדי ריפוד שברור שעברה עליו, וגם לא השיער הסגלגל ספק צבוע, ספק פאה – זה הצד האחר של הסגנון שעשה לי להודות על מזלי הטוב על מה שהרחיק ממני.

לרגע זכיתי בהצצה לעולם שבו בעל המאה איננו רק בעל הדעה אלא גם בעל אשליה שיש לו זכות לדבר לאדם אחר כאילו מדובר בבהמה, עולם שבו לא נוח לאיש מיושבי השולחן והזיעה על מצחם עדות לכך, עולם של כיעור ולכלוך מילולי שעובר מאדם לאדם כמו וירוס, עולם שבו אין מקום לשום טוב להיכנס בין השניים ולהזכיר ששניהם בני אדם, וכל זאת רק בכדי להכריע ללא עוררין ידו של מי על העליונה – מי ימצמץ ראשון, מי יפסיד ומי ירוויח, למי יש יותר גדול.

ביניהם הם היו בטוחים שהם מנהלים שיחה ברומו של עולם, מה שהיה נכון אילו כסף אכן היה מסובב אותו, אך השיחה שקלחה ביניהם הזכירה את טוני סופרנו בלי הכריזמה, הדינמיקה הזכירה יותר מכל קרב על טריטוריה בין שני זכרים מיוחמים שאינם ממין האדם, ומהצד, כל מה שיכולתי לראות זה את הגבר שלי וכמה שאין בו שמץ מכל הרפש הזה, ואת הבית שלי , פנימה והחוצה, שככל שיחסר או ירווח לעולם לא ימצא בו מסוגם של אלה.

וברגע שהשמש ברחה לה אל מאחורי הענן הגדול, וקרירות אפפה את כולנו, התפזר השולחן שלצדנו, וגם אנחנו פנינו לדרכנו, אני ניערתי מעלי את רושם השיחה הזו כמו שמנערים גרגיר אבק שדבק בבגד, ואת היום היפה שלי חתמה תחושה של תודה אמיתית על כל מה שיש ועל כל מה שאין בחיי, שבחיי- בכלל שאיננו מובן מאליו.