את הפוסט הזה אני רוצה להקדיש לאמא שלי. אימי נהרגה בתאונת דרכים בט"ו בשבט,בערב החג. ב16.1.1995 לפני 17 שנה. את סיפור החיים שלי אני מחלקת לכמה חלקים,עד גיל 14, ומגיל 14 והילך…וכמובן שהיו עוד כמה וכמה דברים בדרך,אבל עליהם אשתף בפוסטים נוספים,כי הרי עם סיפור חיים כמו שלי..אפשר לכתוב ספר אז אימא שלי נולדה וגדלה
+עוד...טקסטים ,טקסטים,טקסטים,מה לכתוב? מה יהיה? איך יהיה? מבוכה,שתיקה,תשוקה,חרמנות,חרטה,רגליים קרות,אומנות,השראה…. יכולה להמשיך כך עד אין סוף,כשזה נוגע לטקסט,אין סוף לכמה שהנייר יכול להכיל. קצת בורחת מהנושא,אולי המבוכה והמחשבה על איך יהיה המפגש הזה. נורא רוצה לפתח את הפרוייקט עד תומו,רוצה לשמוע את התגובות,ביקורות… מנסה לחשוב על המבט שיהיה לך על הפנים ואיך אני אגיב לכך,לראות איך
+עוד...הכל זמני.. מתחילה לכתוב,תמיד אני שומעת את זה סביבי,כל השאלות האלו,את כותבת? לפעמים כן,לעיתים נדירות,לא בטוחה שזה מתאים לי למרות שאני תמיד שומעת את זה סביבי!מה לכתוב מה להגיד מה לחשוב מה להקיא על הדף?אז ככה שתמיד יש כ"כ הרבה דברים אבל משהו לא ברור אצלי,נשימות כ"כ כבדות כאילו עברתי 19 גלגולים.הכל אמיתי,כל האמת כולה
+עוד...שלבי ההתמודדות שלי, עינבר (הצלמת), כחולה ומחלימה ממחלת הסרטן (השד) – ההתמודדות היא ממשית, עכשווית, מאוד דינאמית, משתנה בהתאם למצב ובהתאם לתקופה ולדברים השונים שעברתי כחולה ומחלימה. בשלב הראשון הייתה הבשורה, שבה הייתי בהתמודדות וקבלת הבשורה לבד, בביה"ח סורוקה בב"ש, אחרי שגיליתי את הגוש במקלחת, הגעתי לביה"ח בגלל שאני שורדת קשוחה,כל יכולה ואולי כך חשבתי
+עוד...