הבלוג של ענבר דותן

inbardotan

אמא לשניים ויזמית של סרטי וידאו באינטרנט

עדכונים:

פוסטים: 2

החל מפברואר 2011

אמא ענבר ובתה עילאי חושבות בדיוק הפוך: ענבר חושבת שיש לה פנים יפות, אבל שהגוף שלה “שמן”, הבת עילאי בטוחה שמראה הגוף חשוב פחות מפנים יפות. והויכוח ממשיך!

27/03/2013

אמא ענבר: “פסח זה זמן מצויין לנבור במגירות אליהן אני (כמעט) אף פעם לא מגיעה. באותן מגירות יש מכתב ממישהו שפעם אהבתי, כמה תכשיטים בעלי ערך ריגשי ושלוש תמונות שלי מתקופות שונות. פעם בשנה (או בימים של דיכאון עמוק… כזה ש… נו, אתן יודעות) אני מסתכלת על אותן תמונות רק כדי להגיד לעצמי “יו! איזה סתומה את, תראי איזה רזה היית”.

הגוף שלי אני יצאנו לדרך אי שם בתחילת שנות ה-70 ומהר מאוד הבנו שאנחנו לא ממש מחבבים אחד את השניה. אני לא זוכרת תקופה שאהבתי את איך שאני נראית. או שהייתי שמנה מידי או שהייתי רזה מידי ונטולת ציצים או שהייתי אי שם באמצע (לאיזה שבוע וחצי). ואז שנאתי את השיניים שלי.

הרגליים שלי זכו להרבה שבחים (אפילו מכמה נשים) אבל אני לא יכולה לסבול אותן, בעיקר כי הבירכיים שלי נראות לי נפוחות כל הזמן.

פעם בשנה אני מסתכלת על אותן תמונות ומבינה שדווקא נראיתי לא רע. אז. פעם. עכשיו? מה פתאום!

בבית בו גדלתי לא ייחסו חשיבות ליופי או לגודל הישבן, אני אפילו לא יודעת למה. זה לא שסבלתי מהתעללות ריגשית או חוסר תשומת לב פשוט עניין “תדמית גופך ואת”, אף פעם לא עלה לדיון על שולחן האוכל (אוכל דווקא היה שם כפי שאפשר לראות).

כשבגרתי הבנתי דרך אנשים שיש לי פנים יפות וגוף שמן. די בושה בשביל נערה שמתחילה להבין דרך מגזינים מחו”ל שבשביל להיות מישהי, את חייבת להיות רזה, ואם היה לי אומץ הייתי מספרת לכן כמה כסף, מאמץ וזמן הושקע באזור האגן שדרש הסתרה תמידית.

כשהכרתי את זה שהפך לימים לבעלי, הוא אמר לי שהטוניקות האלה שאני לובשת ממש משמינות אותי ושאם בא לי שהוא יילך איתי לסרט אני חייבת להתחיל להתלבש אחרת. ממש רציתי – אז הכנסתי את החולצה למכנסיים.

פעם בשנה אני מסתכלת על התמונות מפעם. פעם בשנה אני מרשה לעצמי להחמיא לעצמי וגם קצת לכעוס על הזמן האבוד. כי עכשיו הכל הרבה יותר נפול וחיוור וחסר ברק או טעם.

הדיאטות. ההרעבה העצמית ואפילו שניי שעורי אירובי כבר לא עובדים על הגוף הזה.

אני מסתכלת בתמונות ומסתכלת על הבת המתבגרת שלי. היא יפה וזקופה ולובשת מה שבא לה. אני מסתכלת עליה ונזכרת שפעם, לפני כמה שנים, שאלתי אותה איך אני נראית והיא, הפספוסה, אמרה לי שאני חייבת להפסיק להתעסק בשטויות. נדמה לי שאם הצלחתי בנקודה אחת באימהות שלי זו בדיוק בנקודה הזו. זה שלא העברתי לה את הדפיקות הזו שלי. את התיעוב העצמי, התיאבון התמידי והפנטזיה הזו שרק אם הייתי רזה הכל היה נראה הרבה יותר טוב”.

הבת עילאי: “דימוי גוף זה מושג טיפשי, שמי שהמציא אותו כנראה היה טיפש עוד יותר. מה זה בעצם? אם את לא שוקלת 20 ק”ג ויש לך רגליים שנגמרות במצריים – את מכוערת? אז זהו, כנראה שכן ואיך זה להיות נער או נערה מתבגרים שפותחים עיתון? מוצגת להם האישה המושלמת. בדרך כלל, היא תהייה בלונדינית, רזה, פנים חלקות ולצורך הפרסומת היא גם תהייה ללא איפור…

והיא, היא המודל לחיקוי שלך ושל הבת שלך. היא חלום של כל אחת.

אבל אם אתם צריכים שיזכירו לכם: לפני 150-200 שנה שמנה לא הייה קללה ומלאה אפילו היה רצוי.

אני לא שמנה וגם לא מכוערת. למען האמת אף אחת מהחבורה שלי לא כזו, תמיד תהייה לנו את האחת שנסתכל עלייה ונגיד “וואו הלוואי עליי! אם הייתי היא החיים שלי היו יפים טובים וקלים יותר..”, אבל אף אחת מאיתנו לא מקל ולא בר רפאלי. החבורה שלנו מורכבת מ-10 בנות ו-7 בנים שלא חוסכים בלהעליב ולהשפיל זה את זה, בצחוק. זה מתחיל מסוג הנעליים שננעל עד לגודל הישבן שלנו.

מאז שאני קטנה אמא שלי אני זוכרת את אמא שלי עומדת מול המראה ושואלת אותי “איך זה נראה עליי?”. היא אמרה “האם להחליף ג’ינס?”, “לקנות את זה או שזה משמין מידי?”

השאלות האלה תמיד עצבנו אותי ואפילו הכעיסו אותי. מי יקבע אם הג’ינס הזה משמין? מי יקבע אם את יכולה ללכת עם חצאית צמודה? ומי בכלל קבע שבטן לא שטוחה זה לא מושך?

מי קיבל את הזכות הזאת?!

ועקבים, האם זה שווה להרוס את הרגל שלך, את הגב שלך,  את ההליכה ואת היציבה שלך רק בשביל שהרגליים שלך יראו ארוכות ורזות יותר?

אני לא אשקר: אני לא מסתכלת במראה ואומרת “וואו, עילאי, את מושלמת!”. אז לא, אני רוצה רגליים אחרות ובטן שטוחה יותר. וכן, אני שואלת אם הג’ינס משמין אותי או אם החולצה מתאימה לגוף שלי, האם אני יכולה לקנות את הבגד ים? וללכת איתו?

אז השאלות של אמא שלי עדיין מטופשות, כי היא בת 42, היא קובעת לעצמה את החיים, אבל כן אישה מקשיבה למילה רעה יותר מכל מילה טובה.

אף אחת מהבנות שאני מכירה לא אמרה לי מתישהו “וואו אני זוכרת שאמרו לי שאני יפה ושהגוף שלי נראה טוב ממש”. אנחנו נזכור את ההוא שאמר לנו לפני 10 שנים “תרזי,תראי איך את נראית”,  ”את לא מתביישת ללכת לים?” או אפילו “איכס!את מגעילה אותי”.

אבל כששאלנו את הבנים בחבורה מה הם מעדיפים, כוסית או יפה? הם ענו פה אחד יפה, פנים יותר חשובים מגוף. אבל כשזה מגיע למציאות ולמעשים, אז הגוף קובע והפנים מהוות 15% מהציון הכללי.

חבר של חברה שלי אמר שהבחירה שלו היא 70% פנים,20% אישיות ורק 10% גוף.

השאלה היא האם זה טרנד חולף כמו אישה מלאה=סקסית או שזה “here to stay ???

—————————————————————–

לכתבות נוספות בנושאי יופי אמיתי, דימוי עצמי ודימוי גוף

עוד מהבלוג של ענבר דותן

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה