הבלוג של ענבל

inbals

אני ענבל, אדריכלית, נשואה לארז, אמא של שתי נסיכות מעיין ורותם , חולה בטרשת נפוצה. כן חולה, כמה שזה לא מתאים לי לומר את זה. וזה הבלוג שלי

עדכונים:

פוסטים: 11

עוקבים: 2

החל מאפריל 2017

כולנו קובעים יעד ואיכשהו החיים סוחפים אותנו בקצב מוטרף ותמיד יש משהו, מהטרשת למדתי לעצור ולנשום – לקחת את הזמן להתבונן ולבחון ואם צריך אז להתאזן מחדש

30/07/2018

הביתה, לחצבני, למקום בו אני הכי מאוזנת

הפוסט הזה שאני כותבת עכשיו כותב את עצמו, הוא תשובה לכל השאלות ששאלו אותי אחרי הפוסט הקודם. כתבתי על התחלה חדשה וכולם ציפו ממני כבר לתכניות ברורות וחתומות בשלושה העתקים. אבל זהו, שאני לא יודעת מהי, אני יודעת מה אני צריכה בשבילה וזה בדיוק מה שאני עומדת לעשות.

מאז ומתמיד היו לי תכניות גדולות, ועד עכשיו (טפו, טפו, טפו) הגשמתי אותן, בדרך שלי ובלי לתת לטרשת, או לכל דבר אחר, לעצור אותי. אני יכולה להמשיך בדרך הזו שסללתי, במידה מסוימת זה הכי קל, כי לשם תמיד כיוונתי, אבל אני צריכה להיות כנה עם עצמי. התכנית המקורית תמיד היתה ללמוד ואז לחזור הביתה, לצפון, ולחיות שם. מעולם לא תכננתי להישאר “בעיר הגדולה”. ברגעים הכי קשים שלי הזכרתי לעצמי שאני עוד חוזרת, הביתה.

כדי להמשיך אני צריכה לשאול את עצמי אם אני נמצאת במקום המאוזן שלי, אם המקום הזה נכון. הטרשת לימדה אותי לקח חשוב שבלעדיה סביר להניח שלא הייתי מתייחסת אליו – להקשיב לעצמי. כשמשהו לא מרגיש נכון זה הזמן לעצור ובעצירה הזו אני מנסה להחזיר לעצמי את הנשימה. זה תהליך איטי של פרימה של קשרים עדינים שאנחנו לא שמים לב אליהם, אבל הם מצטברים. אנחנו כל כך רגילים ללכת בדרך שלנו, שאנחנו לא תמיד עוצרים לחשוב אם הדרך הזאת עדיין נכונה.

אחד הדברים שהיה לי ברור תמיד זה שאני אחזור הביתה, אל המושב, אל החצבני, אל הקרקע, הנוף, האוויר. זה ליווה אותי בטיולים בחו”ל, אני זוכרת את עצמי בהודו חושבת שאת השקט הזה בעצם כבר יש לי בבית. אפילו בדייט הראשון הסברתי את זה לארז וזה תמיד ליווה אותנו. חיפה נוחה לי מהמון סיבות והיא היתה המקום הנכון ללימודים ולקריירה. לכאורה יש לנו את הסיבות להישאר בחיפה, בטח מבחינת תעסוקה, מערכת החינוך ומערך הבריאות שיש סביבי.

הרצון לחזור כל הזמן ליווה אותי, אבל בכל פעם זה פשוט לא היה הזמן. בשנה שעברה כבר כמעט זה קרה, אבל אז “חטפנו רגליים קרות” ועצרנו. ועצרתי. עצרתי לחשוב, לנשום – להתחיל לנשום לאט כי זה בדיוק מה שחסר – נשימה יתרה, אני קוראת לזה. נשימה מודעת, לא אוטומטית, שאוספת את כל החמצן ומשחררת אותו לאט.

למצוא את הנשימה ביומיום

אחד הכללים בריצה הוא לדעת לעצור כשכואב, להקשיב לגוף, בינינו החיים הם כמו ריצה ארוכה אחת. לכן, כשמשהו חורק צריך לדעת להקשיב. לפעמים זה נורא קשה, צריך לבודד המון משתנים, לבחון אותם, כדי לדעת מה בדיוק הבעיה. זה לקח לי זמן וזה תהליך שבעצם אף פעם לא נגמר, אבל נכון לעכשיו הכל התנקז לעובדה שהתגעגעתי הביתה, אל המקום שהוא התבנית שלי, שהוא חלק ממני כמו שאני חלק ממנו. לא משנה איך הסתכלתי על הדברים – זו היתה החתיכה החסרה.

אז לזה התכוונתי כשאמרתי דרך חדשה, אני עוד לא יודעת מה היא תכלול בדיוק אבל אני יודעת איפה היא נסללת, היא נסללת אל הבית ואל הלב והיא תביא משם דברים טובים. אנחנו אף פעם לא יודעים מה יביאו החיים, אבל אנחנו צריכים לדעת שאנחנו יכולים לעשות דברים ולבחור בחירות כדי לעשות אותם וזה מה שעשיתי וזה מה שאנחנו עושים, ביחד בונים לנו דרך נכונה ובית. כי מה זה בית אם לא מקום לשוב אליו?

 

עוד מהבלוג של ענבל

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

ללדת עם טרשת: אמא לשתיים

כמעט ונגמר שבוע 39 ואני כבדה ועייפה מתמיד. אמצע מאי ובחוץ כבר נהיה חם. לא טוב לי, כבד ומעייף. לא מוצאת את התנוחה שנוח לי ובכלל כבר מרגישה שאין מקום. מרגישה כבר שההיפופוטמיות...

תצוגה מקדימה

מסע שמתחיל בבעיטה

הגשמתי כמעט את כל מה שרציתי לעצמי, ככה חשבתי עד לא מזמן. מאז שגיליתי את הטרשת בגיל 21, כבשתי כל פסגה, ניצחתי כל קרב שהיה לי. התקבלתי ללימודי אדריכלות,עזבתי את המושב לעיר...

תגובות

פורסם לפני 3 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה