הבלוג של ענבל

inbals

אני ענבל, אדריכלית, נשואה לארז, אמא של מעיין הנסיכה שלי ובהריון עם עוד נסיכונת בבטן, חולה בטרשת נפוצה. כן חולה, כמה שזה לא מתאים לי לומר את זה. וזה הבלוג שלי

עדכונים:

פוסטים: 7

עוקבים: 1

החל מאפריל 2017

כבר חודש אני אמא לשתיים. זה נפלא, אבל ברור לי שעכשיו, בלי טיפול בגלל ההנקה, אני צריכה להיות יותר קשובה לעצמי. וכאילו להכעיס, התחיל החום הזה ופתאום הרגשתי חולשה ברגליים

04/07/2017

ופתאום את מגלה שבעצם את עושה את זה כבר חודש ודי בהצלחה

המון פעמים ניסיתי לדמיין את מה זה להיות אמא לשתיים. זה תמיד נראה לי מרגש, אבל לא נטול חשש. אני אחת כזאת שאוהבת שהכל מסודר, שלחיים יש תבנית ברורה, שגרה של עשיה ופעילות, אז במסגרת הזו ניסיתי איכשהו להתכונן. להבין איך אפשר לאהוב שתיים כל כך הרבה כמו שאוהבים אחת, איך שומרים על שוויון בתשומת הלב, איך עושים את זה ואיך זה מסתדר. לא משנה כמה ניסיתי לדמיין, זה בלתי אפשרי באמת להתכונן לזה. כל המחשבות האלה מעט מפחידות, כלומר לפני שנכנסים לזה. מסתבר שכשנכנסים לזה זה כבר טבעי, או שפשוט בהתחלה הכל אינטנסיבי שפשוט זורמים עם זה ופתאום את מגלה שבעצם את עושה את זה כבר חודש ודי בהצלחה.

הביתה, משפחה של ארבעה

יומיים אחרי הלידה הגיע הזמן לחזור הביתה והחיים שלנו כמשפחה מתחילים. ארז ומעין באו לאסוף את רותם ואותי מבית החולים. הרכב עמוס בלונים, מתנות והמון ציוד ומעיין ואני יושבות מאחור, מתרגשות, או אולי נכון יותר מאושרות. בעצם מהמפגש הראשון בין שתי הבנות שלי (איזה כיף להגיד את זה), היה לי ברור שיהיה בסדר. מעין כל כך מתלהבת ומתרגשת מהתפקיד החדש של אחות גדולה, ומתייחסת לרותם בכל כך הרבה אהבה ורוך שאני בעיקר מרגישה מבורכת.

 המפגש הראשון – אחות גדולה, אחות קטנה ואמא לשתיים

סבתא, אמא, נכדות

אמא שלי חיכתה בבית ורק הידיעה הזו עשתה את הכל הרבה יותר קל. כל מה שאני זוכרת מהחזרה הביתה הוא שהזמנו המבורגר, המאכל האהוב עליי בתשעה חודשים האחרונים. ופתאום מצאתי את עצמי אמא לשתיים כבר חודש ואני לגמרי מסתדרת, פחות או יותר. אבל רגע, נחזור קצת אחורה. הזמן פשוט עובר ממש מהר והכל מתערבב בניסיון למצוא שוב את השגרה שלנו, כלומר שגרה חדשה אבל שלנו, של ארז ענבל מעיין ורותם.

אמא נשארה איתנו עוד כשבוע וקצת עד שכבר לא היה נעים מאבא שממש רצה כבר שתחזור. המחשבה הראשונית שלי היתה לנצל את הזמן שאמא בבית למנוחה, אבל תכנונים לחוד ומעשים לחוד, ככה זה עם אנשים עם הרבה אנרגיה, הם לא יודעים לנוח, גם אם הם נורא רוצים. כל ההתרגשות וההתלהבות, כל התחושות החדשות, הן לא נותנות מנוח. אמא חזרה לביתה, ארז עובד ואני כל יום עד אחה”צ לבד עם רותם, מנסה לזכור שכדאי גם לנוח, גם כי באופן טבעי אני עייפה ומניקה, וגם כי ברור לי שעכשיו, כשאני בלי טיפול בגלל ההנקה, אני צריכה להיות אפילו יותר קשובה לעצמי.

 מעין מתלהבת ומתרגשת מהתפקיד האחות הגדולה, אני בעיקר מרגישה מבורכת

אם חשבתי שכל יום 8 שעות להיות לבד עם רותם זה הרבה, גיליתי שזה בעצם לא ממש ככה. אני מנסה לישון או לנוח כשרותם ישנה, אבל אני גם מנסה לחזור לשגרה, לסדר, להרגלים. זה מרגיש לי כאילו כולם רוצים למצוא שוב את השגרה שלנו ובין אם זה נכון או לא, אני מרגישה שמציאת הדרך חזרה לשגרה היא משהו שאני צריכה לעשות. לחזור לעשות את מה שאני רגילה לעשות, לחזור לסדר היומיומי, להעניק מספיק תשומת לב למעיין, ובעצם גם לארז.

שתיים, ילדותיים

אני מודה שלא דאגתי ממש לעצמי, אלא בעיקר למעיין, (כן, ככה עם כל ההורמונים של אחרי הלידה), לתת לה כמה שאפשר אותי ושלרגע היא לא תשכח בכל המאורע המרגש והחדש. אין ספק שהייתה לי עזרה וכולם דאגו לה מעל ומעבר וכבר אין מקום בחדר המשחקים מרוב המתנות שהיא קיבלה, (יותר מרותם, יש לציין) אבל בסופו של יום היא זקוקה לי יותר מתמיד. זה היה לי קשה, לא ידעתי מאיפה להתחיל, למי לגשת ראשונה מהפחד שאולי אעדיף את האחת על פני השנייה, באופן בלתי מודע. מי שבעיקר סבל מכל ה”רגשי” שלי היה ארז, שספג את הבכי ההורמונלי שלי ב- 3 לפנות בוקר, ואם יורשה לי לומר, מגיע לו שאפו. כמה סבלנות (שת’אמת נראה לי שהוא היה כבר ממש קרוב לאבד אותה). אבל הנה, לאט לאט כל אחד מוצא את מקומו, בבית, במכונית ובלב.

ומעיין? מדהימה!!! מפתיעה אותנו כל רגע מחדש, חכמה, רגישה כל כך לאחותה הקטנה ולצרכים שלה. פתאום היא נראית לנו כזו ענקית! שתכף כבר מסיימת אוניברסיטה, אבל עדיין בודקת גבולות ומתישה אותנו ממש.

מתכנסים לכיוון השגרה

אני עוד לא ממש שם, עוד אין שגרה כמו שהייתי רוצה, אבל זה טבעי, רותם רק בת חודש. אני חוזרת לעצמי, פיזית וגם לכל התפקידים שלי בתא המשפחתי שלנו. ביומיום זה מרגיש לי כאילו אנחנו עוד לא שם, אבל לפעמים כשאני מסתכלת על הכל מלמעלה, אני רואה שאנחנו בדרך הנכונה. אחרי שבוע כבר מצאתי את עצמי בשעת סיפור בגן עם תינוקת במנשא ולצד מעיין ולהפתעתי עשיתי את זה בקלות. הילדה הקטנה שלי כבר אחות גדולה, קשובה ואוהבת ובעיקר שמחה תמיד לחזור הביתה, אליי ואל רותם.

ודווקא כשהרגשתי איך לאט-לאט אני מתחילה להתכנס שוב, התחיל החום הזה. יצאנו לסידורים בשישי בבוקר, רותם במנשא ואנחנו מסתובבים ופתאום הרגשתי חולשה ברגליים, הן נרדמו והיה לי קשה ללכת, הייתי חייבת לשבת ונורא נבהלתי, פחדתי שהנה שוב זה מתחיל, השתדלתי להירגע ולא לתת למחשבות המבהילות להשתלט. לקחתי את הזמן, התאוששתי והחלטתי לקחת את הכל באיזי. אמא לשתיים, תינוקת יונקת, לא הרבה אחרי לידה והחום הגדול, החולשה שלי טבעית גם בלי טרשת. רק שאני לא ממש יודעת איך להיות חלשה. ואם אני לא יודעת להיות חלשה, אז נהיה חזקים, ככה זה עובד, מה לא?

עוד מהבלוג של ענבל

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 4 months
תצוגה מקדימה

לעבור הריון עם טרשת

תיוג אוטומטי החיים הם תמיד חיפוש אחרי דרך ויצירת מסלולים. האבחון בטרשת גרם לי לחפש את המסלול שלי מחדש. במשך הרבה מאוד זמן הטרשת היתה כמו ענן עבורי שמרחף מעלי ולעיתים...

תצוגה מקדימה

אני ענבל ואני גיבורה

לפעמים התביישתי ולא רציתי לספר עליה. היא קצת מוזרה ולא כל כך מתאימה לי. אני אחת כזו שקשה לפספס, אנרגטית שעושה שטויות וצוחקת בקול רם. זה בעצם אפילו משפט שלקוח מהספר מחזור שלי -...

תגובות

פורסם לפני 4 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה