הבלוג של ענבל

inbals

אני ענבל, אדריכלית, נשואה לארז, אמא של שתי נסיכות מעיין ורותם , חולה בטרשת נפוצה. כן חולה, כמה שזה לא מתאים לי לומר את זה. וזה הבלוג שלי

עדכונים:

פוסטים: 11

עוקבים: 2

החל מאפריל 2017

בגיל 21 הזהיר אותי הרופא לסיים את הריונותיי עד גיל 27, והחשש ליווה אותי שנים עד שהחלטתי להקשיב לעצמי

28/05/2017

רק אני יודעת למה אני מסוגלת. ואני קודם כל אמא של מעין ושל זו הקטנה שעדיין בבטן

יש הרבה שאלות שהגיוני שבת 21 שבדיוק אובחנה עם טרשת תשאל, אני שאלתי אם אוכל להיות אמא. זו היתה השאלה הראשונה שלי. כן ילדה בת 21 וזה מה ששאלתי. הגיוני לשאול על הבריאות, על תכניות, על מה עושים מכאן, מה יהיה. אני שאלתי על אימהות. זה לא שהיו לי תכנונים מידיים, זה פשוט בגלל שלהיות אמא היה עבורי, מאז ומתמיד, חלק מהמהות שלי.

לא טוב לשאול שאלות בלי להיות מוכנה לכל סוג של תשובה, אבל לא חשבתי על זה באותו רגע, כל מה שרציתי לדעת הוא שיום יבוא ואהיה אמא. אם הרופא שלי התפלא על השאלה הוא לא הראה, אלא מיד ענה: “הריון אפילו עושה טוב למחלה, מסתבר שכאשר את בהריון המחלה קצת נרגעת ומורידה פרופיל.” זה הרגיע אותי, מודה.

השעון הביולוגי פוגש את הטרשת

בגיל 24 פגשתי רופא נשים “שהמליץ” בעקבות המחלה לסיים את הריונותיי עד גיל 27. ההסבר היה פשוט מבחינתו, כי עבורו “מעבר להריון עצמו יש גם את ‘האחרי’”. וככה משום מקום הופיע אפקט “האחרי”. מה באמת יהיה “אחרי”? פתאום ניטע בתוכי חשש והמחלה שרוב הזמן ליוותה אותי ברקע קיבלה משמעות אחרת. הבנתי שישנו סיכון שצריך לזכור ולא לשכוח, שאני קצת שונה, בגללה.

זה כבר לא רק “שעון ביולוגי”, פתאום נוסף שעון עצר חדש – “שעון טרשת”. במשך כל כך הרבה זמן היה לי נוח עם המחשבה שהכל בסדר, שמותר לחזור לשגרה, שהאימהות תגיע בזמנה והכל יהיה בסדר. ואז הגיע ה”אחרי”, חשש קטן שמסרב להיעלם. ומה אם “אחרי” יהיה לא בסדר. כל כך התרגלתי להכניס את הטרשת לקופסא שסתם הולכת איתי ולא יותר ופתאום היא עשויה לצאת משם.

לחששות קטנים יש דרך להצמיח שורשים ולא להרפות. חזרתי ואמרתי לעצמי שיש עוד זמן וכשאגיע לגשר אחצה אותו. אמרתי לעצמי שאני צריכה לחיות את החיים שלי, כמו שאני רוצה אותם, ובעיקר שכל עוד אני מאושרת ואגשים את חלומותיי, הבריאות הפיזית שלי תושפע מכך לטובה. האמנתי במשפט הזה אז ובעצם גם היום.

זה באמת הגיע ובזמן שלו. הגיע ארז. אחר כך הגיע ההיריון

בום! אני אמא

זה באמת הגיע ובזמן שלו. הגיע ארז. אחר כך הגיע ההיריון. בדיוק בזמן, בקלות ובטבעיות שקיוויתי. היתה לי תחושה טובה מההתחלה וההיריון היה כל מה שרציתי ויותר. חוויה עוצמתית ומרגשת, תשעה חודשים בהם שקעה ההבנה שאני מסוגלת מבחינה בריאותית ליצור חיים בתוכי ללא שום תנאי או קושי. ההיריון שהתפתח, התינוקת שגדלה בי, התחושה הזו עוררה בי תחושת ניצחון.

ואז בום! אני אמא! כל החששות התפוגגו ברגע אחד, בלידה. לידה טבעית לחלוטין ואפילו קלה. אני אמא. אמא של מעיין.

10 שנים של סחיבת שק חששות, שניטע אולי שלא במתכוון דווקא על ידי אנשי רפואה, שבלידה אחת פשוט התרוקן. ומזל שהתרוקן, כי היה צריך מקום לכל החששות החדשים שמרכיבים את מה שבמילה אחת קוראים לו אימהות. טוב, חששות והורמונים, בכל זאת אישה אחרי לידה.

אז עכשיו אני אמא. אנחנו – אבא, אמא, תינוקת. פתאום משפחה. זה קרה.

אמא, אבא, תינוקת

הרגע של “האחרי”

הגענו הביתה אמא, אבא וסלקל קטן ובתוכו תוספת קטנה ומנמנמת…תינוקת יפהפייה. והשאלה מה עושים עכשיו? זה שאלה די טבעית לכל זוג הורים, אנחנו זוג הורים פלוס טרשת. זה היה די טבעי שכל הפחדים יצוצו ברגע הזה, הרגע של “האחרי”, זה שאמרו שיבוא. יכולתי להיכנע, החלטתי שלא. אומרים שאחרי הלידה מסוכן? אז אומרים, לי יש ילדה לטפל בה.

מאותו רגע לא התעסקתי בעצמי, עניין אותי מה שמעניין כל אמא טרייה: עשתה? לא עשתה? כמה עשתה? איך זה נראה? באיזה צבע? צורה? כמה? איך? ולמה? למדתי לאהוב כל גרפס מיוחל, להתרגש עם כל שלב בהתפתחות. הכל סבב סביב מעיין, לטרשת לא היה מקום, לא היה לי זמן אליה. החלטתי להניק והנקתי עד גיל שנה, למרות שזה אמר שנמנעתי מטיפול. הרגשתי מחוברת לאימהות שלי והיא הכתיבה את הכללים – אני חזקה עבור מעיין. מעין המים המתגברים הפרטי שלי, ההתגברות שלי.

האימהות שינתה לי את הפרופורציות. למדתי להפריד בין עיקר לטפל. לקחתי את הזמן, שמתי את עצמי קצת בצד ונשאבתי להורות. הייתי עייפה וערה בלילות, אבל לא בגלל הטרשת. אני אמא. ולמרות שזו היתה תקופה אינטנסיבית, הכל הסתדר, כי האימהות והזוגיות מעניקות לי את הכוח.

אוטוטו אמא לשתיים

בגיל 31, אחרי תקופת ההסתגלות לאחר הלידה, נזכרתי במה שאמר הרופא ההוא לילדה הצעירה שהייתי והבנתי את הדבר החשוב ביותר – האמונה בעצמך ובדרך. אין נכון או לא נכון, את מה שטוב לי רק אני יכולה לדעת. רופא יכול להכיר את המחלה, אבל לא את האדם. רק אני יודעת למה אני מסוגלת ואני? אני בריאה וגם אשאר ככה. ואני קודם כל אמא של מעין ושל זו הקטנה שעדיין בבטן.

עוד מהבלוג של ענבל

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

אמא כפול שתיים

המון פעמים ניסיתי לדמיין את מה זה להיות אמא לשתיים. זה תמיד נראה לי מרגש, אבל לא נטול חשש. אני אחת כזאת שאוהבת שהכל מסודר, שלחיים יש תבנית ברורה, שגרה של עשיה ופעילות, אז...

תגובות

פורסם לפני 1 year
תצוגה מקדימה

נשימה יתרה

הפוסט הזה שאני כותבת עכשיו כותב את עצמו, הוא תשובה לכל השאלות ששאלו אותי אחרי הפוסט הקודם. כתבתי על התחלה חדשה וכולם ציפו ממני כבר לתכניות ברורות וחתומות בשלושה העתקים....

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה