הבלוג של ענבל

inbals

אני ענבל, אדריכלית, נשואה לארז, אמא של מעיין הנסיכה שלי ובהריון עם עוד נסיכונת בבטן, חולה בטרשת נפוצה. כן חולה, כמה שזה לא מתאים לי לומר את זה. וזה הבלוג שלי

עדכונים:

פוסטים: 7

עוקבים: 1

החל מאפריל 2017

כשאובחנתי בטרשת, החבר לשעבר הבטיח להיות האביר שישמור עליי. אחרי 5 שנים נפרדנו ומיד אחר כך חוויתי התקף ראשון, בן הזוג החדש חטף מהר רגליים קרות והלך ואז הגיע ארז

01/05/2017

מההתחלה ידענו שיש לנו סיפור טוב לנכדים

אגדות לא מתחילים מהסוף, אם היינו מתחילים משם הפוסט הזה היה מתחיל ונגמר במשפט אחד – אז כן, ארז הוא הסיפור הטוב והמושלם שלי, סגירת המעגל בעולם האהבה שלי. אבל גם באגדות זה לא עובד ככה ובטח שלא בחיים. לפני ארז, המעגל הזה של אהבה לא היה מושלם. אהבה זה גם ככה לא ממש פשוט, אז מה עושים כשזה הוא, אני והטרשת? כי בכל זאת היא מרחפת מעל, זוג אבל עם עוד משהו ברקע. אני מניחה שיש מי שיראה בטרשת שיקול כלשהו, אבל זאת בטח לא אני ולא מי שאיתי.

להיות בזוג, להבין לבד

הייתי בת 21, עם חבר רציני כבר שנתיים כשהתגלתה הטרשת. אני זוכרת שהוא אמר לי באותו רגע שהוא בחיים לא ייתן לי להיות על כיסא גלגלים, אז זה הרגיש לי כמו בדיוק מה שרציתי לשמוע. אם נעבור כמה שנים קדימה, היום אני מבינה שבעצם לא הייתי זקוקה למישהו שיבטיח לי את זה, זאת הבטחה שרק אני יכולה להבטיח לעצמי. זו אני שצריכה להיות עצמאית, זו אני שאחראית, ששולטת בחיים שלי, שמתמודדת ונלחמת. כן נלחמת, לא בטרשת, אלא בשליטה שלי על הגוף שלי.

עליי מוטלת המשימה לשמור על עצמי, פיזית ומנטלית. אימונים, כושר פיזי, אופטימיות – זה הכל אני. ואם משהו יעמוד בדרך, זו אני שאמצא דרך לעקוף, שלא אוותר ושאמשיך להתקדם. לקח לי זמן להבין את זה, אבל מהרגע שהבנתי את זה באופן מוחלט, התחלתי תהליך של חזרה לשגרה, להבנה שהמחלה לא תשפיע עליי ואם היא לא תשפיע עליי, היא גם לא תשפיע עלינו.

 מהרגע שהבנתי שזה תלוי רק בי, הטרשת פשוט היתה שם וזהו

מהרגע שהבנתי את זה, הטרשת פשוט הייתה שם וזהו. לא ממש ייחסתי לה חשיבות וגם לא דיברתי עליה, לא נתתי לאף אחד לבחון אותי לאורה. למעשה זה היה חלק מההסכם שלי עם עצמי לא לספר לאנשים, במיוחד לא לפני שמכירים אותי. כדי שלא יגדירו אותי באמצעות המחלה והכי חשוב שלא ירחמו עליי, זה הכי הפחיד אותי – הרחמים. לא תמיד סיפרתי, הרגשתי שזה הסוד הכמוס שלי קלף מחלה שנשלף כשאני מחליטה. המבט המופתע שהופנה אליי למשמע הבשורה הלא ממש מתאימה לי, בכל פעם שגיליתי רק חיזק אותי.

פרידה, התקף ראשון והבנה

חמש שנים אחרי נפרדנו. זה כאב, אבל הייתי בסדר ואפילו התחלתי לצאת עם מישהו חדש.

אז הגיע התקף. הוא נכנס בדלת האחורית, ההתקף הראשון. לא הייתי מוכנה לזה. נבהלתי ממש מעצם האישור הסופי שהנה אני חולה ואני צריכה להישמר.

היום אני מבינה שזו היתה תקופה עצובה והיתה לזה המון השפעה. שבע שנים של זוגיות הסתיימו, פרוייקט אמצע הדרך בלימודים התחיל. ובתוך כל הלחץ הזה עוד ניסיתי להמשיך קדימה עם זוגיות חדשה. ההתקף הזה תפס אותי בזמן הכי לא טוב בלשון המעטה, דווקא שברגע הכי קשה בו לא ממש הייתי במיטבי. מיסטר נייס גאי החדש נלחץ, קיבל רגליים קרות. אולי זה בגלל שהבחורה האנרגטית והחייכנית פתאום לא היתה שם. לא יכולתי להיות כרגיל, זה היה קשה. הייתי עייפה, רציתי לנוח, לישון, תחושת לחץ פשטה בכל הגוף שלי, כל מה שרציתי היה להרגיע. הוא רצה ליהנות ואני הייתי עייפה, מותשת וכואבת. היום ממרחק אני יכולה להבין, היינו בשני מקומות אחרים לחלוטין, הוא רצה לצאת ואני בעיקר דיברתי על כאבים ותרופות.

 הבנתי שטרשת היא כמו פילטר שמסנן את האנשים בחיי, ארז ואני

התחלתי לקבל טיפול להתקף בבית. נטע, חברה טובה מהלימודים, עברה קורס אחיות מזורז והפכה באותו השבוע להיות האחות והנהגת הצמודה שלי. רציתי להמשיך לתפקד וללמוד וכך היה. המשכתי בשגרת הלימודים, העבודות, ההגשות, לא רציתי להפסיד כלום ולהגיש כמו כולם את הפרויקט במועד שנקבע, ללא הקלות. והזוגיות המתהווה? היא נגמרה, אבל הבנתי משהו חשוב – ההתקף היה כמו מבחן והוא לא עמד בו. אבל אני עמדתי וגם הבנתי שהמחלה הזאת היא מתנה, כמו פילטר שמסנן ממש טוב את האנשים בחיי.

ואז הגיע ארז

תמיד אמרנו שיש לנו סיפור טוב לנכדים כי באמת סיפור ההיכרות שלנו היה עניין של גורל ממש. זה התחיל כשבעל הדירה שלנו הודיע שצריך לפנות את הדירה. יצאנו לחפש דירות ואני מצאתי את האחד – את ארז שלי, שלא הייתי יכולה לאחל לעצמי יותר טוב ממנו.

כשבאנו לראות את אחת הדירות הוא היה שם, שמר על מג׳יק הכלב (מה שלא כל-כך הצליח, כי בשנייה שפתחתי את דלת הדירה הכלב נתן לי נשיקה צרפתית אמתית) ומאותו יום ארז בחיי.

                                                                                                       ארז הוא הסיפור הטוב והמושלם שלי, סגירת המעגל בעולם האהבה שלי

כשסיפרתי לאמא על ארז, הדבר הראשון שהיא שאלה היה אם סיפרתי לו. תכל’ס לא ממש התעסקתי בזה, פשוט סיפרתי אחרי שבועיים בערך. מה ששעשע אותי היה שזה הרגיש כאילו הוא מתרשם ממני באותו רגע אפילו יותר. גילוי נאות – ארז הוא מסוג האנשים ש-37 מעלות חום משבית אותו לגמרי. מאז הוא ראה ורואה את המחלה דרך העיניים שלי. היא שם אבל היא לא ממש חלק מההגדרות שלי. אבל בעיקר הוא קורא אותי, יודע לבד מתי אני בסדר, מתי אני מתפנקת ומתי אני באמת צריכה שידאג לי. בעצם, לדאוג הוא תמיד דואג, לפעמים יותר מידי. הטרשת לא חלק מהחיים הזוגיים והמשפחתיים שלנו, היא שם, אבל זהו. אנחנו מתקדמים ביחד כזוג ולחוד ולא עוצרים, אוהבים ולא מביטים לאחור. אנחנו מסתכלים קדימה והעתיד שלנו מלא בהמון תכניות.

עוד מהבלוג של ענבל

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 7 months
תצוגה מקדימה

לעבור הריון עם טרשת

תיוג אוטומטי החיים הם תמיד חיפוש אחרי דרך ויצירת מסלולים. האבחון בטרשת גרם לי לחפש את המסלול שלי מחדש. במשך הרבה מאוד זמן הטרשת היתה כמו ענן עבורי שמרחף מעלי ולעיתים...

תצוגה מקדימה

אמא כפול שתיים

המון פעמים ניסיתי לדמיין את מה זה להיות אמא לשתיים. זה תמיד נראה לי מרגש, אבל לא נטול חשש. אני אחת כזאת שאוהבת שהכל מסודר, שלחיים יש תבנית ברורה, שגרה של עשיה ופעילות, אז...

תגובות

פורסם לפני 4 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה