מי מדד בשעלו מים…

סיפור שמתחיל ביום אוקטובר חמים וקייצי, והזיכרון של כותבת הבלוג שמתעורר נוכח שלט חוצות, המזמין לבוא ולרכוש מגפי גשם במחיר מוזל. על השנים בהם היה חורף, היה גשם, ובעיקר היה הרבה בוץ במושב נהלל,

באחד הימים בחודש האחרון, יצאתי בבוקר בדרכי לעבודה, התיישבתי באוטו, החלקתי את השמלה האוורירית על ירכיי, מיקמתי את רגלי הנעולות בסנדל קליל על דוושותיה של המכונית, הפעלתי את ה"וויז" שיארח לי לחברה, לא לפני שהתאמתי את עצמת המזגן לחום של אוקטובר, והפלגתי לי בכבישיו הפקוקים של העמק. יש החוצים ימים בעבודתם, ואילו אני חוצה את "בירת העמק". שם לא רק פקקים יש, אלא גם שלטי חוצות. עומדת לי באחד הרמזורים, מחכה בתור המזדחל, ומהרהרת עד כמה יהיה לי חם לצאת מהאוטו כשאגיע ליעד.

 למול עיניי ראיתי מודעה המזמינה אותי לקנות מוצר בהוזלה בחנות הקרובה. הבנתי שלמרות שהיא מזמינה אותי, אני לא יכולה להיענות להזמנתה, כי אני בדרך לעבודה, אבל היא הזמינה אותי להרהור רציני.

בכלל, הפקק הזה בעפולה הוליד כבר כמה פוסטים בבלוג. אחרי הכל, מה כבר אפשר לעשות בהמתנה הזו חוץ מ: או להתעצבן, או להמציא לעצמי איזה סיפור קטן ולהפליג אתו בדמיון ובזיכרון עם חיוך מבודח בהמשך הדרך.

אז מה הציעה לי המודעה,  "מגפיים! לכל המידות והגדלים ב- תשע עשרה ותשעים". ואני, מוחה אגל זעה דמיוני ממצחי ושואלת את עצמי: "מי צריך מגפיים ועוד באמצע הקיץ?" ההיא מה"וויז", אולי שמעה את השאלה, אבל המשיכה בתוקף בשלה, אחרי הכל, מה היא כבר יכולה להגיד לי? אז נאלצתי לתת לעצמי את התשובה, והיא מיהרה לחלחל, בטח שצריך מגפיים!, לא היה פריט חשוב מזה במהלך כל ילדותי.

נהלל  היא "הכי" בהרבה דברים. אחד הדברים שבהם היתה "הכי הכי" באותן שנים, הוא הבוץ בחורף. יש בוץ, ויש הבוץ של נהלל. אותו בוץ שמופיע בסרטו המפורסם של הבמאי פרלוב, שנעשה לכבוד חג הארבעים,[ סרט חג הארבעים ]וכפי שסיפרו לי, עורר תרעומת בקרב החברים. בעוד דגניה צולמה במדשאותיה המוריקות, ובציוץ הציפורים, נהלל צולמה בשחור לבן, עם הרבה שחור, עננים כבדים ובוץ.

כולנו היינו מצטיידים לקראת החורף במגפיים חדשים, אם לרגע מישהו מתבלבל, לא מעור, אלא כאלה מגומי, שחורים. לנו הילדים קנו אותם ב"אוטו נעליים". היה סוחר חיפאי זריז ונמרץ, "מרדכי של הנעלים" שמו, שהיה מגיעה עם הפולקסווגן המסחרית הכחולה שלו בשעות הצהרים בימי שלישי, לאחר שהיה סוגר את חנותו בעיר, פותח בתנופה את הדלת הצדדית, חושף חנות שלמה מלאה קופסאות, מניח על האדמה הבוצית כמה קרטונים, בכל זאת, צריך גם למדוד. בכל אחת מהשכונות, היתה לו עמדה קבועה, וכולם היו מתכנסים סביבו. מה שהיה, הוציא מהאוטו, מה שחסר, רשם, והביא בפעם הבאה. בשכונת ילדותי, הוא היה חונה תחת הברושים בכניסה למשק שפירא, ומיד היה מתכנס סביב האוטו פרלמנט רציני.

IMG_20181111_151144_1024x768

כל השכונה היתה שותפה לתהליך הקניה, הוא והשכנות היו צובטות היטב את קצה הרגל, לראות אם המידה טובה, והיינו חוזרים הביתה לא רק עם מגפי הגומי השחורים של ה"מגפר" בקופסה הגדולה, ששימשה בסיס לכל מיני עבודות יצירה, אלא גם עם זוג "נעלי בית" חדשות. אי אפשר זה ללא זה. המגפיים היו להסתובב בחוץ, בפצ'קה הבוצית של נהלל, ואילו נעלי הבית לשהות בפנים. ב"גנון של שרה" וב"גן של רותי", היו לנו תאים קטנים, עליהם היה כתוב שמנו ובהם שכנו נעלי הבית "של הגן". לבית הספר כבר היינו הולכים עם נעלי הבית בשקית בד כמו "תיק אוכל" או סתם ככה ביד, או תחובות בכיסי המעיל. בכל מקום בכפר שמכבד את עצמו, היה "חולץ מגפיים", מן מתקן ברזל או עץ פשוט שמאפשר לשלוף את המגף מן הרגל , כשבדרך כלל הגרב היתה נמשכת יחד איתה, וצריך היה לשוב ולגרבה.

IMG-20181113-WA0003_669x1024

בכניסה לכל מקום היו מפוזרים כמה שקי יוטה שנלקחו מ"מחסן אספקה" מריחים מ"תערובת" עליהם אפשר היה לבצע את טקס ההחלפה, ולהשאיר את המגפיים, שהיות שהיו זהים ושחורים, היו רושמים בתוכם למעלה את השם.

בטח תשאלו, אז מה היה במקומות הציבוריים? במרפאה (הישנה), חוץ מחולץ המגפיים שעמד בחוץ , היתה בכניסה ערימה של "פנטופלאך", נעלי בית כפכפיות כאלו, מהדגם האהוב על הסבים והסבתות, וכשחיכינו בתור לרופא או לאחות, נעלנו אותן, מדשדשים במנעלים הגדולים בהרבה ממידת רגלנו.

boz2

בצרכנייה, אי אפשר היה לשמור על סטריליות כמו במרפאה. לשם נכנסו לא אחת גם עם המגפיים מהרפת. הגשם הראשון היה סימן לפיזורה של הנסורת הטרייה אותה היו מביאים מהנגרייה של אסף, על פני כל הרצפה. לנסורת היה הריח המיוחד שלה, שעד מהרה התערבב בה ריח ומראה הבוץ, ומתישהו  בסיום עונת השלוליות, היו אוספים את כולה, ומגלים שיש גם רצפה.

חברה ששהתה ביפן תקופת מה סיפרה לי עד כמה מקפידים שם על עניין החלפת הנעליים בשל טומאת הרחוב, ואיך גם הסבלים שהעלו מקרר חדש לביתה, לא התבלבלו, ועם כל הכובד, לא דילגו על אף החלפה. לא רק בזה דמינו ליפן. אותה חברה סיפרה לי שהילדים צועדים שם "רגלי" לבית הספר, ומסתדרים בקרנות הרחוב לפי הגובה או הגיל, וצועדים בסך. את ילדנו שלנו, כולנו הסענו לבית הספר, מקפידים לעצור איפה שאין בוץ או שלולית. אנחנו, כילדים, נראינו כמו היפנים, רק הקריטריונים להיררכית הסדר היו מעט שונים.

היינו הולכים בבוקר בשיירה ארוכה של ילדים, משכונה ד' ומשכונה ה' עולים בינות לטרקטורים הנוסעים למחלבה, ומפזרים את בוץ החצרות והרפתות בצורה שוויונית, לפי העקרונות, על כל פיסת כביש. היינו נעולים במגפיים שחורים, עם נעלי הבית ביד. היות ששכונה ה' נודעה גם אז בגברבריה החסונים והחזקים, נתנו להם ליתר ביטחון להתקדם ראשונים, תופסות מרחק ביטחון, משתרכות מאחור ומחקות את המסלול.

שלוליות_1024x537

המסלול הישר והפשוט, כלל תחנות חובה שבדקו את טיב המגפיים ועמידותם. אחת מהן היתה השוקת שלפני מגורי הסמינר. שם עמדה שוקת בטון מיוחדת לניקוי מגפיים, בכל זאת, שם למדו גם בנות מהעיר, ולך תיכנס לחדר האוכל עם בוץ, או לחילופין, תפזר נסורת על כל רצפתו . היא מולאה על ידי צינור במים נקיים, ולצידה נקשרו מספר מברשות עם ידית עץ ומברשת נוקשה, שנועדו לניקוי וקרצוף המגפיים. לא אחת, ניסיון ניקוי של החבורה שם, הסתיים בקצת מים שחלחלו לתוך המגף והגרב של אחד הילדים לפחות.

התחנה הבאה היתה השלולית הגדולה מול "בית הארחה" של ליכט, בפנייה ל"סמטת המורים".  שם תמיד היתה שלולית ענק, בה ניתן היה לבדוק ביסודיות את עמידות וטיב המגפיים, את הברק שלהן לאחר הטבילה, את עמידותו של תיק האוכל ביחס לאורך השרוך, או את מקומך ב"שרשרת המזון", ואם אתם לא מאמינים, תשאלו את טוטי.

boz1_680x1024

בסוף, גם היינו מגיעים לבית הספר. כשעברנו ל"חטיבת הביניים" ביפעת כבר הפסקנו עם המגפיים, בכל זאת, לא נעים לבוא ולהראות כמו "מוז'קים מהקולחוז", ואיך נעלה איתם לאוטובוס הצהוב?  ואחרי הכל, ניסחב ליפעת עם נעלי בית?

אבל אחר הצהריים ובשכונה, המגפיים נשארו אביזר יוקרתי, שבלעדיו אי אפשר היה להתקיים. בטח לעבודה ולכל מה שהתרחש מקו העיגול אל תוך החצרות.

עם השנים, כבר הופיעו פה ושם מגפיים אדומים, או בכל מיני צבעים ודגמים. גם מרדכי והפולקסווגאן  הכחול הפסיקו להגיע. הרבה כבישים נסללו, וגם דרכים בין החצרות, חלק מהביצות ושלוליות הענק יובשו, בעיקר כשנעשתה תוכנית ניקוז בכפר ואיתה הצטמצמו שלוליות הקבע בשכונה ד', אך גם נלקח התענוג לבדוק מה גובה המים בתעלה שהקיפה את העיגול, לערוך ניסיונות השטת דוברות מקרשים שנמצאו בחצרות, או לחקור באופן לא מדעי את חיי הצפרדעים והראשנים.

אבל אתם יודעים "עוד נותרו ביצות לייבש".

2_733x1024

ושוב, בטח יהיו כמה מבין קוראיי, שיגידו:  היי, גם אצלנו היה ככה, ושוב אני שבה ואומרת לכם, גם בזה, כמו בנהלל אין!

כשנישאתי ועברתי לקיבוץ שכן, ועוד היה חורף, וירד גשם. חשבתי בליבי, מה יהיה, אין לי מגפיים שחורות, להפתעתי גיליתי, שיורד גשם, ומערכת הניקוז פשוט קולטת אותו, ושניתן ללכת עם מגפיים , לא השחורים האלו, אלא להתגנדר ולהתהדר.

וזהו, הפקק השתחרר, ויצא אחלה סיפור חורפי ליום קיצי. עכשיו רק נשאר לצפות שגם ירד גשם.

___________________________

תודה מיוחדת לחברתי לצוות ההוראה בעבר, נאוה אדלשטיין, שעזרה לי להבין למה אני צריכה לכתוב "מגפיים שחורים", למרות שלי בילדות, היו "מגפיים שחורות". תודה לשרה'לה אבידב, מארכיון נהלל, על התמונות שמיטיבות לשקף את האווירה ואת הבוץ. ולעופר אבידב, שתמיד מצלם את התמונות הנכונות, ותמיד נחלץ למצוא עוד תמונה, עוד יותר טובה. ותודה לחברתי מאז ולעולם, אפרת גבאי על התמונות ועל כל השנים שדשדשנו יחד בבוץ.

תמונה 1 -הברושים לפני הכניסה למשק שפירא, שם היה מתמקם ה"אוטו נעליים" של מרדכי.

תמונה 2-חולץ המגפיים מהעץ (תמונה שהעבירה לי אפרת גבאי, אחרי שקראה את טיוטת הפוסט) מי האמין שעוד נשארו כאלו?

תמונה 3-מארכיון נהלל-צילום של יום חורפי על יד הצרכנייה, עם משאית עם פרי הדר (בתיבות, לא במיכלים) בדרך לשיווקה.

תמונה 4-הוכחת אמינות. צילום של בני הדור החמישי ילדי "גן תמר" עם המגפיים בבוץ. המגפיים התחדשו, הבוץ ישן .(צילום: עופר אבידב)

תמונה 5 -מארכיון נהלל-אלברט הדוור עם הזמרת שולה חן , חמושים במגפיים, על יד משק 34, משקפים את רוח התקופה.

תמונה 6-מגפיים של פעם, שנצבעו והפכו לסידורי פרחים בחתונה של משפחת גבאי.

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.