הבלוג של יונית צוק

אמאעובדת

חיי הם כספר פתוח. תיאור העשור הרביעי לחיי. אמא, אשת רופא, עצמאית, חוקרת בלוגים, אשה, קופריטרית, מכורה לאינטרנט.

עדכונים:

פוסטים: 199

החל מיולי 2010

אני יושבת על הכסא וכולי דמעות. חשבתי שכבר התגברתי על הנושא הזה. שיט. מסתבר שלא. גמרה אותי הפגיה. כן, זאת הפגיה “שלנו” עם הצפצופים “שלנו” עם הקיר “שלנו”. מחר אני שולחת להם תמונה של תמר בפגיה והיום

02/01/2012

התמכרתי לסדרות דרמה בחופשת הלידה הזאת
זה התחיל עם האנטומיה של גריי,
ועכשיו, בפגרת הקריסמס חברה המליצה לי על הסדרה 14 שבועות במאקו.
אז במקום לסיים את העבודה בשיטות מחקר (ה – הו כה מעניינת)
ישבתי וצפיתי בפרק השני של 14 שבועות.
צפיתי, ובכיתי, ובכיתי, וצפיתי, ובכיתי ושוב בכיתי.
למה?
בגלל הסיפור של הפגיה.
אנחנו היינו שם.
זאת הפגיה “שלנו”
זאת הרופאה “שלנו”
אילו הם הצפצופים “שלנו”
אילו הזכרונות “שלנו” שעולים וצפים.

כשהגעתי ללימודים לפני כחודש עם נעה כולם התלהבו,
ושאלו שאלות עליה ועל אחותה,
משום מה הרגשתי צורך להדגיש את השהות שלנו בפגיה עם תמר,
ואחכ כשחזרתי הביתה כעסתי על עצמי:
“יאללה, שחררי, נמאס כבר מהסיפור הזה של הפגיה,
אפשר לחשוב, 9 ימים כולו,
וגם היא לא באמת פגה, היא פגה לייט,
עד מתי תסחבי את הפגיה הזאת על עצמך?”

הרגשתי שההריון של נעה והלידה שלה
ובעיקר השחרור הכה מהיר מבית היולדות
הסירו ממני את המועקה הזאת של נסיון הפגיה.
אבל, לא.
הפרק השני של 14 שבועות רק המחיש לי
שהשריטה לנצח תשאר שריטה,
הזיכרון, הצפצופים, הזונדה, היד הקטנה והפנים הקטנות והכחולות
תמיד ישאירו לי מחנק בגרון.

מצאתי במייל שלי מכתב שכתבתי לחברותי
(עוד לפני שפתחתי את הבלוג) קצת על פגים לייט
את המכתב כתבתי לפני שנתיים ב-4/11/2010

חברה שלי ילדה תאומים בשבוע 35
שזה 4 ימים אחרי השבוע שבו אני ילדתי
היא סיפרה לי שלאחד התאומים יש בעיות תזונה
ויכול להיות שזה בגלל הזונדה שנתנו לו בפגיה.
הם היו 11 ימים בפגיה
נולדו מעל 2 קילו.
הם
כמונו
פג לייט.

וזהו, לא היה צריך יותר מזה
בשביל שאני אוציא את מה שיש לי
על פגי לייט…
בסוף השיחה על הפגיות ועל הפגי לייט שלנו
התחשק לי פשוט לבכות.

כל פעם כשמזכירים את הפגיה משהו בלב שלי מתכווץ
נכון, היינו רק 9 ימים
והיינו גיבורים
ויש לנו מזל
ותמרי טפו טפו בסדר גמור ואין לנו בעיות וכו’
אבל, חברה שלי העלתה לי זכרונות ומסקנות לגבי החברה והידע על פגות לייט
חוסר הוודאות הזאת
חוסר הידע
אחות טיפת חלב שכמה שהיא נחמדה אין לה שמץ של מושג בפגים
ורופאת הילדים שלי תמיד שוכחת שתמר נולדה פגית
אז מה אם עכשיו היא טפו טפו חמסה חמסה

תמר נולדה מוקדם מהצפוי
קטנה
והיו לה נשימות מהירות שבגללן הוטסה לפגיה אחרי שעתיים בילודים
ונשארה 9 ימים
שהיו א-ר-ו-כ-י-ם
ואנחנו הלכנו הביתה אחרי 3 ימים בבית חולים ותמרי נשארה בפגיה
וההרגשה הזאת של להשאיר את הסלקל ריק בהולד באוטו
היא הרגשה באמת לא נעימה
אפילו כשידענו שהנה, אוטוטו היא באה הביתה.
ולפגוש את ההורים שעושים שם חודשים
ולראות את הפג שנמצא ב”פנסיונרים” כשרשום לו שלט על העריסה “מזל טוב, אני בן 3 חודשים”
ולשמוע סיפורים אמיצים על פגים ששרדו
וסיפורים על כאלו שלצערנו לא,
ועוד יותר נוראי על כאלו ששרדו אבל החיים שמצפים להם הם חיים של מחלות, עיוורון, פגיעות מוחיות ולעומת זאת לראות את האושר של ההורים שלהם שמרגישים שהם ניצחו את העולם והתינוקי שלהם בא הביתה.

ושוב, נכון, אנחנו פגי לייט
אלו שלא מתיחסים אליהם כאל פגים.
כלל
ות’אמת, זה קצת מעצבן
כי לא,
זה לא טריוויאלי שילדה שהיתה עם זונדה 6 ימים ונלחמנו איתה על 6 סיסי מטרנה
תאכל עכשיו כמו לברדור מצוי
ולא,
זה לא טריוויאלי שילדה שנולדה חודש וחצי לפני הזמן
תזחל בגיל 9 חודשים ותעמוד בגיל 10 חודשים
ולא,
אני לא מצפה לניחומים או חיבוקים או כלום בעצם,
אלא רק להגיד שללדת מוקדם זאת חוויה קשה מאוד
גם אם אנחנו עוטות על עצמנו את הפרצוף של הגיבורה

ועובדות על אוטומט בימים האלו
כי סה”כ אנחנו לא באינקובטור
אנחנו האמא החדשה
שצריכה מהר מהר להתגבר על כאבי הלידה
בשביל לטפל ביצור חסר האונים הזה
שמחובר לאלקטרודות ומצפצפים למיניהם
ולזונדה ולזמני האכלה
והם קטנים
הו, כה קטנים
שאת מרגישה גדולה ואחראית
ובלב, כל מה שאת חושבת עליו- שיהיה בסדר.
שתצא מהפגיה השקטה הזאת
שרק נחזור הביתה בשלום.

סוף ציטוט של המכתב.

יש לי חברה שילדה את בנה יום לפני שילדתי את תמר (מבחינה כרונולוגית של הריון)
וגם לה יש את שריטות הלחימה של הפגיה.

יש לנו מזל שיש לנו את תמר,
ואת נעה,
והן בריאות ושלמות ושונות האחת מהשניה וגם קצת דומות.
מחר,
מחר אני שולחת להם תמונה של תמר

עוד מהבלוג של יונית צוק

תצוגה מקדימה

מכתב של נערה אמיצה שדורשת שוויון

לפני חצי שנה סיימתי קורס של מנהיגות סדר חברתי חדש של ויצ"ו, ומאז משהו אצלי במודעות הנשית/ מגדרית השתנה, התעבה, התחדד. היום קראתי בפיסבוק של רבקה נוימן, מהאגף לקידום מעמד האשה בויצ"ו, סיפור מדהים של נערה בת 17.5 מתל אביב בשם...

תצוגה מקדימה

אשה עם שפם

כשהייתי בחטיבת הביניים, היתה לי מורה לביולוגיה בשם לילית. לילית ענדה עגילי ענק כי היא  טענה שהם מעניינים את התלמידים מספיק בשביל שהם לא יוכלו להסיר ממנה את העיניים. כך או כך, יום אחד המורה לילית פנתה אלי מול כל הכתה ואמרה:...

תצוגה מקדימה

בלוג אחד בשבוע: הבלוג של יעל יניב

בפוסט זה אני חורגת מהרגלי, ומצרפת גם מתכון וגם ראיון. למה? הכל בזכות יעל יניב המקסימה. הגעתי אליה, עוד כשגרנו בארץ,  באישון לילה לראיון (הראיון התחיל בסביבות 21:00 והסתיים לאחר חצות, רק בגלל...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה