הבלוג של יונית צוק

אמאעובדת

חיי הם כספר פתוח. תיאור העשור הרביעי לחיי. אמא, אשת רופא, עצמאית, חוקרת בלוגים, אשה, קופריטרית, מכורה לאינטרנט.

עדכונים:

פוסטים: 199

החל מיולי 2010

דווקא עכשיו, כשהשגרה התחילה להתייצב, כשהלילה נראה יותר קל, כשהבכי הופך לשפה, כשהחיוך סוף סוף מרכך את הקושי, כשמתחילים להנות – צריך לחזור לעבודה.

17/12/2011

14 שבועות של שכרון חושים נגמרו להם השבוע,
ואני מרגישה שרק עכשיו אני והיא התחלנו להתוודע אחת לשניה,
שרק עכשיו היא התחילה לזהות אותי באופן מוחשי,
ורק עכשיו הבנתי את סדר היום שלה, והתאמתי את שלי אליה.

14 שבועות של שכרון חושים, יותר נכון של שיגעון הורמונים
ולא, השיגעון עוד לא שכח, הוא רק נרגע קלות,
קלות,
אבל המדינה החליטה – אשה, שובי לעבודה.
אה, בעצם יש תיקון לחוק שאומר,
אשה, אם עדיין את מרגישה צורך להשאר בבית עם הילדה,
את יכולה! אבל על חשבונך…

השבוע הינו בטיפת חלב,
ושם אם אמיצה ששמה דורית תלתה מכתב אישי
המסכם את חופשת הלידה שלה –
כמעט 14 שבועות של דיכאון אחרי לידה,
לדורית היה מזל, היא אובחנה כסובלת מדיכאון אחרי לידה ופתרה את הבעיה
אבל תארו לעצמכם שדורית לא היתה מאובחנת, והיתה חוזרת לעבודה במצבה המעורער,
מה אז?

השבוע הבנתי למה הוחלט על חזרה לעבודה אחרי 14 שבועות,
החודש הראשון הוא בעצם עיסה אחת גדולה של המח הנשי לאחר לידה,
אין לי מושג מה קרה שם, מה עשיתי, מה ביקשתי לעשות, מה היה.
דודים שלי מחו”ל ביקרו אותי אחרי שבוע ללידת נעה,
אם לא היו לי תמונות שלהם,
באמת,
בהן צדקי,
לא הייתי מודעת לעובדה שהם היו פה.

אני מנסה להיזכר מה היה בחודש הראשון,
ולא זוכרת כלום.
כלום.

חודש שני היה חודש של הסתגלות,
אם החודש הראשון הוא אנדרלמוסיה, עצב, שמחה, בכי, צחוק, עייפות אין סופית,
החודש השני הוא הצלחות קטנות אבל מחזקות.
ההצלחה להישאר עם שתי הבנות ביחד בלי להתמוטט,
ההצלחה לתקתק את הבית ואת הכלב
ההצלחה לנסוע לקפה עם חברה ולאכול מבלי שהילדה על הידיים
ההצלחה לישון צהרים
ההצלחה להיכנס לבגד לפני ההריון (ד”א היחיד, כל יתר הבגדים בגדר תעלומה)
הצלחות קטנות שעוזרות להתגבר על חוסר שעות השינה בלילה

ואז מגיע החודש השלישי בבית עם הזאטוטה,
בחודש הזה הגזים אמורים להסתיים,
השינה בלילה קצת להתייצב,
סדר היום שלה אמור כבר להיכנס לשגרה
ולבסוף, כצ’ופר לפני סוף חל”ד – החיוך
היא מחייכת כשאני מסתכלת עליה.

ואז מתחיל הכיף האמיתי –
אבל מה, צריך לחזור לעבודה
כי הכיף האמיתי מתחיל בסביבות שבוע 14 לחופשת הלידה.
(ד”א זאת ממש ממש לא חופשה. ממש!!)

מצד אחד אני כל כך רוצה לחזור לעבודה,
להפעיל את הנוירונים בצורה שאני אוהבת
(ולא, לחשב כמה שעות שינה היא ישנה, או כמה חיתולים אני מחליפה ביום זה ממש לא פעילות נוירונית טובה בשבילי)
אבל מצד שני נשבר לי הלב להשאיר אותה בגיל 14 שבועות בבית, או במשפחתון בלעדי.

היא לא יודעת כלום עדיין,
חוץ מלחייך את החיוך היפה שלה.

אז כן, יש ימים שבהם אני משתגעת בבית
ומתחילה לבצע משימות מוזרות כמו סידור הארון במטבח
(מי היה מאמין כמה קופסאות חד פעמיות אפשר לאגור),

או משימה נוספת של מיון הגרביים הבודדות וזריקת מגבות שהקצוות שלהן התחילו להתפורר,

אבל כשאני חושבת על חזרה לעבודה
אני לא מבינה איך אפשר, היא הרי כל כך , כל כך קטנה.

והיא לא יודעת כלום עדיין,
חוץ מלחייך את החיוך היפה שלה.

כשאני חושבת על העבודה, נעשה לי טוב,
כי אני אוהבת את העבודה שלי,
ואני מתגעגעת לאנשים, לדינמיקה בעבודה ולהפסקות הצהריים.
ואז אני מסתכלת עליה ותוהה איך אני יכולה לעזוב אותה עכשיו.

היא כל כך קטנה, רק לפני 14 שבועות היא היתה בבטן שלי.

אני רוצה לחזור לעבודה שלי,
כי הישיבה בבית לא עושה עימי חסד,
אני מתחילה להרגיש רק אמא, ולא אמעובדת,
וזה עושה חלושס לביטחון העצמי שלי,
אבל מצד שני ,
אף בגד של העבודה עוד לא עולה עלי טוב,
החולצות לא נסגרות היטב בגלל ההנקה,
ובכלל, איך אני יכולה להתרכז בעבודה,
כשאני משאירה תינוקת שניזונה על חלב אם, עוד לא מתהפכת,
עוד לא זוחלת, עוד לא אוכלת מוצקים, עוד לא עושה כל כך הרבה דברים

כי היא פשוט תינוקת בת 14 שבועות.
וכל מה שהיא יודעת זה לחייך את חיוכה המקסים.

לא,
עוד לא.
העבודה תחכה.
החשבון בבנק יספוג את המצב הנפשי שלי,
אני לא יכולה לעזוב אותה עדיין.
עוד לא.


היא כל כך קטנה
וכל מה שהיא יודעת לעשות זה לחייך.

ובשבילי,
לפחות כרגע,
זה עולם ומלואו

עוד מהבלוג של יונית צוק

תצוגה מקדימה

מכתב של נערה אמיצה שדורשת שוויון

לפני חצי שנה סיימתי קורס של מנהיגות סדר חברתי חדש של ויצ"ו, ומאז משהו אצלי במודעות הנשית/ מגדרית השתנה, התעבה, התחדד. היום קראתי בפיסבוק של רבקה נוימן, מהאגף לקידום מעמד האשה בויצ"ו, סיפור מדהים של נערה בת 17.5 מתל אביב בשם...

תצוגה מקדימה

אשה עם שפם

כשהייתי בחטיבת הביניים, היתה לי מורה לביולוגיה בשם לילית. לילית ענדה עגילי ענק כי היא  טענה שהם מעניינים את התלמידים מספיק בשביל שהם לא יוכלו להסיר ממנה את העיניים. כך או כך, יום אחד המורה לילית פנתה אלי מול כל הכתה ואמרה:...

תצוגה מקדימה

בלוג אחד בשבוע: הבלוג של יעל יניב

בפוסט זה אני חורגת מהרגלי, ומצרפת גם מתכון וגם ראיון. למה? הכל בזכות יעל יניב המקסימה. הגעתי אליה, עוד כשגרנו בארץ,  באישון לילה לראיון (הראיון התחיל בסביבות 21:00 והסתיים לאחר חצות, רק בגלל...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה