הבלוג של יונית צוק

אמאעובדת

חיי הם כספר פתוח. תיאור העשור הרביעי לחיי. אמא, אשת רופא, עצמאית, חוקרת בלוגים, אשה, קופריטרית, מכורה לאינטרנט.

עדכונים:

פוסטים: 199

החל מיולי 2010

כ-ו-ל-נ-ו אחראים לזכור. לא אלוהים, כי מי הוא בכלל? הוא נלחם בשבילנו? הוא היה שם כשנפלו החיילים לטובת הגנת המולדת? הוא מורה למאמינים האדוקים בו להתגייס לצבא ולהגן על המולדת??? כמה מאלו שנפלו האמינו בו? כמה מאלו שנפלו האמינו כי במידה והם יפלו אנחנו נזכור אותם?

19/06/2011

לפני כמה חודשים רואיינתי בתכנית עושים סדר בעקבות הפוסט הזה,
בראיון נפלט לי “בעזרת השם” כשבן כספית שאל אותי על הלידה הצפויה.
באותה שנייה חשבתי לעצמי,
“WTF??????, כנראה שהחבר’ה הדתיים אצלי בעבודה
הצליחו להחדיר לי את המשפטים שלהם, שיט”.

בעיקרון אני לא נגד היהדות,
אני נגד הפרזיטים שלוקחים לעצמם את היהדות כנכס בלתי ניתן לחלוקה בין העם היהודי,
ללא יכולת פרשנות אישית של כל אחד ואחד.
ואני מפחדת בעיקר, מחוסר ההבנה של החילונים ביהדות, בשל הניכור הזה,
עד כדי כך שלא יהיה לנו את הבסיס המינימליסטי להתווכחות על מה נכון ולא נכון מבחינה ערכית.

אני גם נגד ההשתמטות משירות המדינה, בשל תורתו אמונתו
כל מי שחי במדינה, עליו לתרום שנתיים לפחות למאמץ.
נכון, לא חייבים לתרום בצבא.
אבל כן חובה לתרום.
אפשר לתרום בזק”א, במד”א, במכבי אש, בבתי החולים, במעון לאנשים קשישים,
בתחנות הסגר של בעלי חיים, במעונות יום של ילדי פליטים.
לא חסרות מסגרות שבהן ניתן לשלב את אנשי “תורתו אמונתו”
לטובת תרומה אמיתית לעם ישראל.
בדיוק, כפי שאני, חברי ומשפחתי תרמנו בצורה של שירות צבאי במשך שנים טובות.

סבתי מרים לבית מנדל ז”ל חונכה בבית חרדי.
סבה היה הרב של העיירה אופשה בצ’כסלובקיה,
ובגלל יהדותם הם נרצחו בשואה.
סבי, משה לבית גולדשמידט, חי בביאליסטוק שבפולין,
הוא בא מבית ציוני, והתחנך על ערכי אהבת ציון.
סבי וסבתי, שני אודים ניצולים ממחנות ההשמדה
נפגשו במחנה העקורים באירופה לאחר השואה,
עלו לארץ בדרך לא דרך,
וגידלו אותנו בבית חילוני, המכבד את מסורת הדת, כל אחד בדרכו.

אני חושבת שבשבילם אלוהים כבר לא היה קיים.
אבל המסורת המאחדת את המשפחה היתה חיה ונושמת.
וכך גם אנחנו מחנכים את הדור הבא.
ואנו גם מחנכים את הדור הבא לזיכרון המשפחה, מקורותיה, וסיפורה היהודי – ציוני.

בתיכון, שנאתי שיעורי תנ”ך,
אבל רק בגלל שנפלתי על מורה שלא הבינה דבר מהיופי בסיפורי התנ”ך.
למזלי, למדתי עם ספר ביאורים מעולה שהפך את התנ”ך מטקסט לא ברור,
לספר מרתק שכיף לקרא בו.
ומכיוון ונהניתי מהחלק הסיפורי, גם הוצאתי בבגרות 97 בתנ”ך.
כשמוציאים את הקדושה של אלוהים מהסיפור,
התנ”ך הוא פשוט מקור ספרותי מעניין.

מה פתאום אלוהים ביום ראשון בבוקר?
בגלל זה
כמה שזה מכעיס אותי!!!
חתמתי, ברור שחתמתי.

בואו נעשה ניסוי קטן,
תבחרו אקראית מי שנמצא לידכם, ותשאלו אותו שאלה פשוטה:
מהו המשפט שהוא הכי זוכר מתפילת יזכור שקוראים ביום הזיכרון.
אין לי ספק, שרב האנשים לא ידעו לצטט את כ-ל תפילת היזכור,
(גם אני לא יודעת)
אלא את המשפט הראשון בלבד:
“יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו”.וזה מספיק.
כי המשפט הזה מסמן בעצם את העיקר.

האחריות היא עלינו.
עם ישראל.
החילוני, הדתי, האשכנזי, המזרחי, הגרוזיני, העולה החדש, הוותיק, הצבר,
הגברים, הנשים והטף.

כ-ו-ל-נ-ו אחראים לזכור.לא אלוהים,
כי מי הוא בכלל?
הוא נלחם בשבילנו?
הוא היה שם כשנפלו החיילים לטובת הגנת המולדת?
הוא מורה למאמינים האדוקים בו להתגייס לצבא ולהגן על המולדת???
כמה מאלו שנפלו האמינו בו?
כמה מאלו שנפלו האמינו כי במידה והם יפלו אנחנו נזכור אותם?

ישנה סכנה ברורה בשינוי הלא ברור הזה
(ברור, ברור, שוב הלובי הדתי אצל מקבלי ההחלטות)
להחלפת המילים עם ישראל לאלוהים.
ואם לא נחזיר את האחריות לידיים שלנו,
אזי עתיד המדינה, לא ירחק מעתיד מדינה חומניסטית
הנשלטת בידי ההמון הדתי הקיצוני.

לכל אחד מאיתנו יש חבר או חברה
או מכר או שכן או כזה שהוא מכיר
שנפל בעת מילוי תפקידו בצבא.

גם אני הייתי שם.
יותר מפעם אחת.
קברתי חיילים,
אספתי את חפציהם מהחדרים והעברתי להורים.
ולקינוח גם חקרתי במשך שנה
את נושא היעדרות משחתת אח”י אילת.
אותם נעדרים וחללים חזרו אלי בחלומותיהם,
ומלווים אותי עד היום.

הם מלווים אותי.
לא אלוהים.
אותם אני זוכרת.
לא את אלוהים.
עלי חלה האחריות לזכור אותם,
להוקיר אותם,
להודות להם על ששמרו על המולדת,
לא לאלוהים.

תעשו טובה, תחתמו.
זה חשוב יותר מלעשות לייק.
וחודש לפני יום הזיכרון הקרוב
אם דבר לא ישתנה
כדאי שנצא לרחובות,
לשינוי המיוחל.

ואם הטקסט לא ישתנה,
והאלוהים יישאר,
אנחנו, עם ישראל,
נקרא בגרוננו,
בקול גדול
שכ-ו-ל-ם ישמעו
“יזכור עם ישראל”

עוד מהבלוג של יונית צוק

תצוגה מקדימה

מכתב של נערה אמיצה שדורשת שוויון

לפני חצי שנה סיימתי קורס של מנהיגות סדר חברתי חדש של ויצ"ו, ומאז משהו אצלי במודעות הנשית/ מגדרית השתנה, התעבה, התחדד. היום קראתי בפיסבוק של רבקה נוימן, מהאגף לקידום מעמד האשה בויצ"ו, סיפור מדהים של נערה בת 17.5 מתל אביב בשם...

תצוגה מקדימה

אשה עם שפם

כשהייתי בחטיבת הביניים, היתה לי מורה לביולוגיה בשם לילית. לילית ענדה עגילי ענק כי היא  טענה שהם מעניינים את התלמידים מספיק בשביל שהם לא יוכלו להסיר ממנה את העיניים. כך או כך, יום אחד המורה לילית פנתה אלי מול כל הכתה ואמרה:...

תצוגה מקדימה

בלוג אחד בשבוע: הבלוג של יעל יניב

בפוסט זה אני חורגת מהרגלי, ומצרפת גם מתכון וגם ראיון. למה? הכל בזכות יעל יניב המקסימה. הגעתי אליה, עוד כשגרנו בארץ,  באישון לילה לראיון (הראיון התחיל בסביבות 21:00 והסתיים לאחר חצות, רק בגלל...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה