הבלוג של יונית צוק

אמאעובדת

חיי הם כספר פתוח. תיאור העשור הרביעי לחיי. אמא, אשת רופא, עצמאית, חוקרת בלוגים, אשה, קופריטרית, מכורה לאינטרנט.

עדכונים:

פוסטים: 199

החל מיולי 2010

כסא הנוחות הזה כבר מזמן לא נח ואני מרגישה את הלבה מתחת לתחת ואני שמחה שסבא וסבתא שלי לא בחיים כדי לראות עד לאן המדינה שלנו התדרדרה

15/06/2011

השבוע חברתי שגרה בניכר, במסגרת שליחות המדינה, חזרה לה לקור היחסי,
לשפיות האירופאית, לנימוס ההולנדי, ובעיקר לחיים שהיא יכולה לכלכל בקלות.
אותה חברה, אמנם נפרדה מאיתנו לפני כמעט 8 חודשים,
ועם זאת, היא הייתה בהלם, בחופשתה הקצרה, עד כמה החיים פה בארץ יקרים.
כנראה שלחיים נורמאלים מבחינה כלכלית, מתרגלים מהר מאוד.

ולא, אל תתחילו במסעות צלב של:
“אבל מה, יש לה משכורת של דיפלומט, ומשלמים לה על הדירה וכו’”,
כי זה כל כך לא רלוונטי.
זה שמשלמים לה על העבודה שהיא עושה באירופה,
לא משנה את העובדה שההוצאות שלה על סל הקניות השבועי,
עולה לה ,הפלא ופלא,
1/3 מאותו סל ב-ד-י-ו-ק שאני משלמת פה.

ועוד באותו נושא,
הקוטג’, כן כן, רבים וטובים כותבים עליו.
וכן, את הקוטג’ קל להחרים,
כי לא יקרה כלום אם לא נאכל קוטג’ בשבועות הקרובים.
זהו מעשה קטן שאנחנו יכולים לעשות.
(אמא, גם את יכולה! אני מאמינה בך).

השאלה היא מה אנחנו יכולים לעשות בקשר לבשר, לירקות, לפירות,
לדלק, למחירי הנדל”ן, למחירי בקבוקי השתייה במסעדות (פאקינג 12 ₪ לבקבוק תה קר),
לארטיקים בים (60 ₪ ל – 3 ארטיקים ביום שבת בבוקר חם), לחניה (15 ₪ לרבע שעה!!! רבע שעה!)

עזבו, מה אני בכלל כותבת על הקוטג’,
כשמעלים לרבנים ב200% את המשכורת,
או שהעבירו את השכר של הלומדים המתחזים ללומדים האמיתיים…
ואף אחד לא קם והתקומם,
ולא אמר –
אה, סליחה, מה קורה פה?
הרופאים שובתים כבר מעל 70 יום ומקבלים קדחת
(מזל שהם רופאים כי הם יכולים לרפא את עצמם)
ואילו הרבנים, מה הם עשו? לחצו לחץ פוליטי.
והופ – העלאה במשכורת.
מזל שיש להם לובי ,אה, וגם בעזרת השם אחד.

וכשחזרתי השבוע לעבודה,
80% מחברי לעבודה קראו את הכתבה על ההיא שפתחה בית חולים פרטי באפריקה,
ושהיא מזמינה רופאים לעבוד שם תמורת הון עתק!
החברים שאלו אותי למה שלא ניקח את מטלטלנו, טפנו ובעלי ופשוט נטוס לאפריקה
כדי להרוויח בשנה את מה שלא נרוויח ב10 שנים במקצוע הרפואה.
האמת, שאחרי שטענתי טענות של ערכים וציונות, וצדק חברתי,
הגעתי הביתה וסיפרתי לבעלי אודות המקום ההוא
שבו אפשר להרוויח סכום של בית בעבודה של שנה,
פתאום גבו השפוף הזדקף כמעה, וזיק התקווה לעתיד טוב יותר חזר לעיניו.
אבל ליבו נכמר,
איך הוא יכול לעזוב מדינה שהוא חלם עליה כל ילדותו בניכר?
איך הוא יכול לעזוב מדינה שהוא נלחם עליה?

אני מסתכלת על הערבים במדינות השכנות,
להם נשבר.
והם יצאו לכיכרות.
ומחו.
כי להם אין מה להפסיד.

ואנחנו?
אומרים לעצמנו שוב ושוב -
שצריך כבר להוציא את האצבע מהתחת ולעשות משהו במדינה הזאת,
אבל במקום לקחת את האצבע ולפתוח את הדלת ולצאת לכיכר רבין,
היא פשוט מופנית לשלט הקרוב על הספה ומזפזפת בדרעק הטלוויזיוני שמדחיק אותנו מהמציאות הבלתי נסבלת.
אה, וגם לא לשכוח לסמס למועמד המועדף עלינו באותה אצבע בדיוק.

הצדקנים יגידו שאולי כיכר רבין זה מקום לא טוב, קרוב מדי לקניון,
ובכלל מדינת ת”א היא לא מקום טוב להתחיל בו מהפכות.
כי מי רוצה להתחיל מהפכות במדינה שמתחילה את הבוקר ב10:00 עם כוס קפה נטול.
(זה לא שהתל-אביבים מתחילים לעבוד מאוחר,
פשוט זה אנחנו מהפריפריה,
שתקועים בפקקים לתל אביב כבר משבע בבוקר)

אז לאיזו כיכר נלך?
כן, בואו נלך לכיכר מול הכנסת, נשב שם באוהל, בחום, בקור, ברוח, בזיעה,
ונפגין עד שיורידו פה את המחירים,
עד שמישהו יזיז את התחת שלו.

הצדקנים יגידו,
סליחה, המקום הזה תפוס על ידי משפחת שליט.
גם הם מחכים שיעשו משהו,
שיזיז למישהו משהו.
כן, זה מזיז לאח של שליט שעשה צעד הכרחי ו”הפריע” לטקס ביום העצמאות.
אז עשינו לזה לייק בפייסבוק במקום לקום מהכיסאות באותו אירוע ולרוץ איתו!

אני לא מנסה להתחסד.
אני גם לא קמה מכסא הנוחות שלי,
כסא התלונות,
כסא התסכול,
כסא חוסר האונות,
כסא ה”אשה של זה שנדפק מהמערכת הרפואית ועובד כמו חמור במשכורת ותנאים של חמור”

זה לא שאני לא רוצה,
אני פשוט לא יודעת איך עושים את זה מבלי לפגוע במעט שכבר יש לנו.
הרי אם אצא למחאות – הן בד”כ על שעות העבודה,
ואז ממה נחיה? נשלם משכנתא? גן לילדה?

כסא הנוחות הזה כבר מזמן לא נח
ואני מרגישה את הלבה מתחת לתחת
ואני שמחה שסבא וסבתא שלי לא בחיים כדי לראות
עד לאן המדינה שלנו התדרדרה,

ואולי זה תמיד היה כך?
רק שבדור שלהם הם ידעו להזיז דברים ולשנות?
ואנחנו כל כך מסוממים מהאייפון החדש, הליסינג, וחופשת הקיץ בבהאמס
(כי אין ברירה,
הילדים בחופש בלי קייטנות כי שר החינוך שיגע את ימי החופשה
ושריון הקייטנה שביטלנו לא ניתנת להזמינה שוב)
ששכחנו באמת מהי המציאות ולאן המדינה הזאת מתקדמת?

כשנסעתי היום לעבודה,
עברה לצידי משאית עם תמונה של דגל ישראל ענק,
ונחנק לי הגרון.
כי המדינה תקועה כמו הפקק של כביש 4 הארור.
והיחידים שרוקדים הם חסידי ברסלב.
בעזרת השם.

ואני שואלת את עצמי,
אולי בעצם אוגנדה היתה רעיון לא כזה רע.


ויש כאלו ששרים את זה כל כך יפה

עוד מהבלוג של יונית צוק

תצוגה מקדימה

מכתב של נערה אמיצה שדורשת שוויון

לפני חצי שנה סיימתי קורס של מנהיגות סדר חברתי חדש של ויצ"ו, ומאז משהו אצלי במודעות הנשית/ מגדרית השתנה, התעבה, התחדד. היום קראתי בפיסבוק של רבקה נוימן, מהאגף לקידום מעמד האשה בויצ"ו, סיפור מדהים של נערה בת 17.5 מתל אביב בשם...

תצוגה מקדימה

אשה עם שפם

כשהייתי בחטיבת הביניים, היתה לי מורה לביולוגיה בשם לילית. לילית ענדה עגילי ענק כי היא  טענה שהם מעניינים את התלמידים מספיק בשביל שהם לא יוכלו להסיר ממנה את העיניים. כך או כך, יום אחד המורה לילית פנתה אלי מול כל הכתה ואמרה:...

תצוגה מקדימה

בלוג אחד בשבוע: הבלוג של יעל יניב

בפוסט זה אני חורגת מהרגלי, ומצרפת גם מתכון וגם ראיון. למה? הכל בזכות יעל יניב המקסימה. הגעתי אליה, עוד כשגרנו בארץ,  באישון לילה לראיון (הראיון התחיל בסביבות 21:00 והסתיים לאחר חצות, רק בגלל...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה