הבלוג של יונית צוק

אמאעובדת

חיי הם כספר פתוח. תיאור העשור הרביעי לחיי. אמא, אשת רופא, עצמאית, חוקרת בלוגים, אשה, קופריטרית, מכורה לאינטרנט.

עדכונים:

פוסטים: 199

החל מיולי 2010

הוא בויאטנם, במשלחת של רופאים שנסעו לתקן עיוותי כף רגל. אני, בארץ, עם הבנות. שבועיים של געגוע ומילים. הרבה מילים.

03/04/2015

המגדלור טס לויאטנם לשבועיים במסגרת משלחת צדקה לנתח ילדים עם עיוותי כף רגל. הוא עובר חוויה מדהימה, והוא פשוט פורח. ואני, אני נשארתי פה בארץ עם הבנות. לבד. אני לא מצטערת על הרגע בו אמרתי לו “ברור שתסע!!!” כששמענו על הפרויקט הזה, אני ממש גאה בו. פשוט הגעגועים אליו, לשגרה הזוגית שלנו , הציפו אותי די בהפתעה, יש לאמר.

10384755_10153129764216912_2037824935890640624_n

אז כשאני מתגעגעת, (או חווה כל דבר אחר בעצם בחיי) אני מתמודדת עם זה בכתיבה. הכתיבה משחררת אצלי רוגע, שלווה, שלמות, כאילו שברגע שהמילים באוויר יש להן אנרגיה של עשייה, של תובנה, של שלמות.

יצרנו קשר האחד עם השני באמצעות ווטסאפ.  כשהגיע הבוקר אצלנו, הוא בדיוק היה בהפסקת צהרים, זה היה מצוין כי אז הבנות יכלו לדבר איתו ולשלח לו מלאאאאא סמיילים. אבל שלושה ימים לפני החזרה שלו, הסכם התקשורת בין ויאטנם לפלפון נגמר, והשאירו אותנו בעלטה. הימים האחרונים עברו הכי לאט, וגם קרו דברים מוזרים בבית כמו מחלה של הקטנה, כונן הגיבוי שלי במחשב הלך, כל מיני כאלה, כאילו החזקנו מעמד ממש יפה, עד שהתקשורת ביננו כמעט ונעלמה. (מזל שהיה וויפי במלון)

111

אני רוצה לרכז בפוסט זה את הדברים שכתבתי, על מנת שיהיו לי למזכרת למשלחת הבאה…. וגם בגלל שאני יודעת שהם עזרו בפיסבוק לכמה מחברותי הטובות להתמודד עם מצבים דומים, אז אם זה יכול לעזור לכמה מקוראי פה, אדרבא.

שבועיים בלי המגדלור שלי. מצד אחד הכי גאה בו בעולם שנוסע למשלחת הרופאים, מצד שני, הוווווו הבדידותתתתתת. סניף סניף. טישו בבקשה.

11081196_10152890113948842_2831105538427599469_n

איזה מהלך מדהים המגדלור עובר. ככה נראה בית חולים שרק הגיע משיקגו לויאטנם.

10943671_10152895335468842_2208691589589543591_n

אתמול התחלתי להתגעגע אליו. כל מפגש של הפרלמנט הוא שם בקהל, מחייך, מרגיע, נותן לי את האנרגיה שאני צריכה, וכמובן סוחב, מרכיב ומפרק את כל הציוד שיש. ויש. ובדרך הביתה אנחנו תמיד מדברים על מה היה טוב ומה יש לשפר ומה כדאי שיהיה במפגש הבא.אתמול.התחלתי להתגעגע. עוד עשרה ימים ניפגש. בינתיים קיבלתי הבוקר עדכון על הניתוחים שבוצעו בהתרגשות.

21221_888519364544175_1402218055417321611_n

היום היה יום לא משהו בגזרת אחר הצהרים… בעבודה היה משובח להפליא. בפגישה הראשונה זכיתי ללוות אשה חזקה, עוצמתית, שעושה לימונדה ממצב קשה ביותר. בפגישה השניה שמחתי כי עזרתי לבנות את עמוד השדרה של המפגש הבא של הפרלמנט ובפגישה השלישית ליוויתי את צופית רוזן אור ופרח היקרה בפתיחת בלוג חדש בסלונה אודות כוחם של הפרחים.

ואז רצתי לגנים, האחת מנוזלת מטפטפת מיללת, נרגעה רק כשקבעתי שחברה שלה תבוא אלינו בחמש. השניה עצבנית, רוטנת ונרגזת ו״למה תמיד החברה של נעה באה אלינו??״ (מה שלא נכון, בדרך כלל אנחנו העלוקות). רבע שעה בבית ומד הלחץ עולה ועולה ועולה. ההיא לקחה ההיא חטפה ההיא גררררר ומרררררר ואווףףףףףףף וצעקות בכי סדום ועמורה. ״בנות, לילה עכשיו בויאטנם, בואו לסקייפ לדבר עם אבא״ והסקייפ שם לא עובד, והסקייפ פה לא עובד, וההיא רוצה עוגיה, והשניה רוצה ממתק וטלויזיה ואוף למה אבא לא עונה. אני בצד השלישי שולחת ווטסאפ שנוותר כבר על החוויה ופתאום סקייפ משמיע איתותי הצלה. אבא!!!!. ״אבל אמא, אבא נתקע כל הזמן״ ושוב יללות בכי אינטרנט מקרטע, מילים שעוברות בדיליי לא מתאים לסבלנות של ילדה בת כמעט שש וילדה בת שלוש וחצי, ומחליטים לוותר. ״תשלח נשיקות בווטסאפ ותמונה או שתיים״ .

ושוב המולהההה, יללהההה, ועוד שניה חמש. מתקשרת לאמא של דנה״מחליפים נ.צ לגן המשחקים השכונתי״. ובגן סבבה יחסית, השעה שש, ״בנווווווות הולכים הביתה, מתחיל להיות קר/חושך/כולם הולכים/יתושים/אסטרואיד מאיים עלינו/גורדון רעב/השוטר הרע״. מגיעות הביתה, עבר בשלום יחסי. בוחרות ספר. צעקות ויללות. ״אמאאאאאא נעה שוב קרעה ספר״ ״אמא, שוב לא התכוונתי״….

מותשת, מקריאה לבנות את הספרים הנבחרים. ״אמא, יש לך דמעות בעין?״ ״אה, כן, נו את מכירה אותי, זה בגלל המילים של הספר״ ״אבל אמא את יודעת שאין לנו ציפור עם מגירות בנפש, נכון?״. טוב. הולכת למיטה לנוח. מחפשת מה לראות בטיוי. כי עם יום עמוס רגשית שכזה כל מה שבא לי זה להתנחם בקומדיה. קלילה. קונה סרט ישראלי ״מיתה טובה״. נוט לעצמי -דרמה קומית רחוקה שנות אור מקומדיה…עכשיו תורי לייבב כל הסרט. גודדדד איזה סרט עצוב ומעורר מחשבה. קרן מירב Adva Tzuk- Onnחשבתי על העבודות החשובות שאתן עושות כל הסרט. אין פואנטה. היתי צריכה לפרוק והטלפון בהטענה בסלון….רק בריאות ואהבה.

11081208_888578581204920_4544969399175307422_n

אני לא מסכנה ולא אומללה ולא “לא מתפקדת”. שנים שחייתי עם מתמחה חצי נוכח, בעיקר נפקד מהבית, בשל העבודה. ההתארגנויות מפה ולשם כרגיל, זה פשוט הנוכחות שחסרה, ה”לישון ביחד”, הידיעה שהוא יושב לידי במשרד כשאנחנו עובדים בלילה, זה הטקסים הקטנים של היום והלילה, הריח, הבטחון והידיעה שהוא קרוב. ממש קרוב. מצחיק איך שב9 שנים של היכרות מצליחים להתחבר ככה, כמו חלק האחד של השני. כשמדברים בסקייפ פתאום אני שמה לב לדברים הקטנים שעושים אותו “הוא”, הגירוד בעין כשהוא עיף, הגומה בקצה הלחי כשהוא מחייך, הפרצופים המצחיקים כשאין לו משהו חשוב להגיד, הידיים הגדולות והעדינות (איזה שילוב מדהים זה), שיער השיבה שמבצבץ בצדדים, הורדת המשקפיים שמראה על שניה של מנוחה ומחשבה, העיניים שבולעות את המילים. הגעגוע, למשפט לפני שהולכים לישון, החיוך והליטוף. עוד 8 ימים. אבל מי סופר?

עיפה. כבר שבוע שאני עיפה. גאה אבל עיפה. לילה זה הזמן שהגעגוע תופס בעלות על המחשבות, שבמהלך היום דוחקות אותו לשכבות אחרות בלב, לשכבות שלא צפות על פני השטח. אבל בלילה אותם כוחות הדחק הולכים לישון והשכבות מתבקעות והגעגועים יוצאים לאט לאט כמו עשן ומשתלטים. קודם על הלב, לאט מטפסים לחזה, ואז קר נורא מתחת לשמיכה, גונבת גם את השמיכה שלו. אם כבר מצב כזה של לבד במיטה, לפחות לנצל אותו להתחממות.

הגעגועים ממשיכים לטפס לראש ושם נכנסים לאישונים ודרכם למחשבות. ככל שהגעגועים מתעצמים כך שכבת הבטחון נהיית שקופה יותר ויותר והסיכוי לשינה הולך ומתנדף. רעש של נשימת הבנות בחדר הסמוך, שכן שמסמס למטה בחניה, גורדון שמפטרל בין המטבח לחדר של הבנות ואז מגיע למיטה שלנו, מניח את אפו עלי ואומר לי בשפתו שגילה את העשן בחושיו המופלאים “הניחי לעשן הגעגועים להתפוגג, אני פה שומר עליך”. מחייכת, זזה לכיוון אמצע המיטה, גונבת את הכרית שלו וישנה עליה. שונאת את הכרית שלו, היא גדולה וקשה. אוהבת את הריח שיש בה. שלו. נרדמת. חולמת. מתגעגעת. גאה. עוד שעתיים הוא יקום לבוקר חדש של ניתוחים שמתועדים בקול נרגש בווטסאפ שלנו. ניתוח כזה וניתוח אחר ואוכל מוזר וריח של שוק. וההתרגשות שלו ממלאת לי את הלב באהבה מרחוק שמרגישה לי קרוב.

10636055_10205120893293203_8589590882457798049_n

הבעיה עם הגעגוע שהוא מציף געגועים נוספים לחוויות, אירועים ובעיקר לאנשים שכבר לא קשורים אבל מאוד קשורים בחבלי הגעגועים. הראשונה היא סבתא מרים ז”ל. היא כבר חמש וחצי שנים ז”ל, טוב קצת יותר. היא ז”ל משבוע אחרי לידתה של תמר, אז היא חודשיים לשש שנים ז”ל. שנה הבאה תעלה לכיתה א של ז”לים בגן עדן. ככה או ככה כל פעם כשיש קושי או מכאוב או מחשבות רעות היא הראשונה שקופצת מתוך הגעגוע ומופיעה מולי. עם החיוך המקומט שלה (זאת אשה אמיתית! שלא מתבישת בקמטי החיים שלה) והעיניים הקטנות והעמוקות שלה, שראו וחוו דברים רעים מאוד ואולי בזכות זה כשהיא מסתכלת, היא כבר יודעת. היא מסתכלת ישר לשם, לשכבות הלב הנסתרות וכבר יודעת. אני מספרת לה את פרטי הסיפור בשביל שתשמע, אבל היא כבר יודעת כי היא הקשיבה לרחשי הלב..ומחייכת את חיוכה הרגוע והמרגיע, חדור האמונה במעשה ובמחשבה. סבתא, מה את עושה פה בתחילת היום, עוד לא התחלתי אפילו לחשוב על משהו, למה הופעת ככה פתאום? אני שואלת. והיא מחיכת, מתבוננת ושוב מחיכת ואומרת”אני סופרת לידך את הימים. שלא תרגישי לבד”. שבת שלום.

אני לא עצובה, אני מתגעגעת. אלו הן שתי ישויות שונות של הרגש. את העצב אני לא יכולה לכתוב. אין לי מילים להכיל אותו. הוא מומר באופן ישיר במקלדת שלי לכעס, לחרון, לאנדרלמוסיה ברקות שמשאיר אותי כעלה נבול על כסא המחשב. הגעגוע, מצד שני, הוא רגש שמזקק לי את המחשבה, שגורם לי להיות חדה ומרוכזת, כמו חית טרף, כמו אמא לביאה, געגוע גורם לי לרצות לזמן לחלוף בשביל לחזור להיות השלם שחסר, מכיוון וקימת הידיעה שהשלם עוד יתקיים, לא נוצר בו הצער והכאב, אלא רק געגוע. געגוע למישהו שכבר מת זה משהו אחר, וזה מאוד תלוי. כי אם המת הוא מת בשיבה טובה, אז זה נשאר אותו געגוע, ללא צער, אך יש בו מן הכאב, כאב של מחסור, שהוא שונה מהצער. לעומת זאת געגוע למישהו שעבר מן העולם ללא סיבה טובה כמו מוות בשיבה טובה, זה כעס אדום, שאותו אני לא יכולה לעכל ולהביע במילים. אני חווה געגוע ושמחה. געגוע לאיש שלי, ושמחה על המהות שלו הקיימת כרגע בארץ אחרת. שמחה על משמעות החיים עבורנו, ומתגעגעת כי כרגע החיים שלנו נעים על שני צירים מקבילים שהגשר המחבר ביניהם מקרטע באמצעי תקשורת סלולארים אבל יציב באמצעי חיבור הנפשות שלנו. חיים בעולם מקביל, שונה, השגרה מתחילה לבצבץ פה ושם, שגרה של עשייה, כך אנחנו מתגברים על הגעגועים, הוא שם, אני פה, עושים ומתגעגעים ושמחים על ההוויה, על הגעגוע. עוד 6 ימים.

10455639_889105221152256_4864740296242197891_n

מסימת פגישות במרכז, האחת-מאתגרת על סף משתקת, השניה מסיטה אותי למסלול שלא חשבתי עליו. מגיעה מהורהרת לחניה ומגלה שחסר לי אוויר. צריכה חמצן בכדי לתת למחשבות לנוע. אין אוויר. מקליטה הודעה בווטסאפ הדפוק הזה “אמור, אני צריכה לדבר”. אחרי רבע שעה מגיעה היונה בווטסאפ “ביצ’יטו, עובר על האינטרנט יום רע ננסה. מה קרה?”. מבינה שהמגדלור הוא כמו אוויר בשבילי, הוא לא תמיד מבין על מה אני מדברת אבל ההקשבה והתובנות שלו הן כמו שקית הנייר שמשתמשים בה להסדרת הנשימה בסרטים. והקשר היום מקרטע בחסות האינטרנט, ולי אין אוויר. הלכתי לרוץ/להמרח בהליכון בחדר הכושר מנסה להסדיר נשימה. אבל כמו שההליכון הוא תחליף סינטטי לאינלציה נפשית, ככה אני מבינה שאני מתקדמת בקצב מהיר אבל במקום. יורדת בכעס מההליכון, שיט, התכווצות בשריר הזה ברגל שתמיד מתכווץ לי. גררררר מנסה לנשום לשם אויר. אבל אין לי. לוקחת את הבנות מהגנים. הולכות למכולת. אוכלות ארטיק ממותג על ספסל עירוני. הנשימה מתחילה לחזור לסדרה.שואפת לעצמי קצת מהתלתלים של הקטנה ומהעומק הכחול בעיני הגדולה. אפשר להמשיך לנשום. יש להן את ההשפעה הזאת עלי שהכל בסדר, אמא תסדר את הכל, גם את הנשימה שלה. מעולם לא חיכיתי כל כך לליל הסדר. עוד 5 ימים.

בקצה השני של העולם הוא כבר ישן ,ואני מול המחשב, אחרי מקלחת, עם חולצת הפיג’מה שלו. ככה אני ישנה בשבוע וחצי האחרונים. ריח החולצה שלו נותן לי בטחון. חולצה כחולה של צוות בית החולים האורטופדי בבולטימור נותנת לי תחושה של חלק קצת יותר גדול מתוך השלם. מטופש קצת. גם שם זה היה הקצה השני של העולם אבל שם התחברנו הרמטית, בתור זוג, בתור משפחה. שבוע וחצי שבמקביל לניתוחי רגליים ואכילת יצורים עם אנטנות ועיגולים בקצה השני של העולם, אני הספקתי להעביר את התשלום הראשון של המשכנתא, לתקן מזגן, לתת 2 הרצאות, לתקתק בנות, להתנחל שני סופ”ש אצל ההורים, להירשם לחדר כושר ואפילו לפקוד אותו כבר 3 פעמים, לחסן את הקטנה, לנקות את האוטו, והשיא היה לגזור בפעם הראשונה לבנות את הציפורניים. ורק לבשל אוכל שהוא מעבר לחביתה וספגטי לא הצלחתי. זה לא. זה שלו. זה כבר מעבר למה שאני יכולה לתת מעצמי.

10570313_887250554671056_1604982736885850809_n

היום הבנות כבר התחילו בהתפרקות, תמר על קוצים – רבה עם חברה טובה מהגן, הקטנה העלתה חום וביקשה לא ללכת מחר לגן. “אמא, מתי כבר אבא יבוא”. גם הן מרגישות את הסוף של המסע. ככה זה, כשמרגישים את הסוף הכל מתחיל לרעוד, זה מתחיל בתחושה לא נעימה, של משהו שהולך להשתנות, ואז זה ממשיך לבעבוע של הבפנוכו של “נו, זה כבר הסוף?”, וכשזה בשלבי הפעפוע זה מתפרץ. “יאללה, כבר, נו, מתי יום שישי?”. גם אצלו יש סימנים של הסוף. הוא מושך את הלילות לעוד שיחה איתנו, לעוד ווטסאפ לפני שנרדמים, הוא אפילו שלח ווטסאפ מטופש בזמן שישנו. כי גם הוא, מתגעגע. מנסה להרגיע את הרתיחה, גלידה, שוקולד, טלויזיה, מנסה להכיל את המתח של הרגע שלפני. לפעמים זה עובד, לפעמים לא. שינויים באויר. כל הזמן. התנועה הזאת של פעפוע החיים לציפיה. ומתוך הציפיה התחדשות, צמיחה, עשייה מחודשת, משימות של ביחד ולחוד, של זוגיות ומשפחה. נו כבר, שיגיע יום שישי. עוד 3 ימים לאיחוד.

זה שבכחול קוראים לו ברוס, הוא ראש המשלחת מסן פרנסיסקו. משיחתנו בבוקר הבנתי שגם המגדלור מתגעגע אלי 

19382_10205120895893268_8379812228369927539_n

 כל דיירי הבית חווים את חוסר האיזון המשפחתי. אפילו גורדון מתחיל להתנהג בקרציתיות שמעבר לזאת שמאפינת אותו בדרך כלל. גם הוא בודק גבולות. זה התחיל מלאסוף את כ-ל הנעליים שלי על הכרית שלו, המשיך בלגנוב את הפיג׳מה שלי מהמיטה לכרית שלו (דביל, עם מה אני אמורה לישון עכשיו??) ועכשיו הוא ממש הגזים – ישן לו בכניסה לחדר שלנו. האמת שטוב שכך. הקושי הגדול הוא בלילות. על זה כבר כתבתי.

כשאני נכנסת למיטה (החצי שלו מכוסה בערימה של כביסה לא מקופלת, זה נותן תחושה של מיטה מלאה…) החששות צפים. מי ישמור עלי כשאני ישנה? מי ישמע את הבנות ויעיר אותי באמצע הלילה? מי ילך להדליק לקטנה את האור בשירותים כשאני עושה את עצמי ישנה בסביבות שלוש בבוקר, שעת ההליכות לשירותים בסרט נע? ואם יבוא גנב, מי יגן עלינו מפניו????? אז אני יושבת במיטה ומעסיקה את עצמי, אחת, שתיים, שתיים וחצי בלילה ואז אני קורסת מעייפות. אבל ברגע שאני שמה את הראש על הכרית אני שומעת רעשים, דפיקות לב, צפצופים, כל הבית ברעש. מדהים איך ישות אחת יכולה לנסוך כל כך הרבה ביטחון ושקט, מרחב של הגנה, מגדלור של אמת, עוד שלושה לילות לבד. ואחר כך עם פלאייר יצטרכו להפריד אותי ממנו. עלוקה שכזאת.

1112

“הכל בסדר? קצת מטריד מה שאת כותבת בימים האחרונים”. כמה חברות שלחו לי הודעות כאלה ואחרות בגין השיתופים של ההרגשות שלי, בגין נסיעתו של המגדלור למשלחת רופאים בויאטנם. הוא, כבר על הטיסה בדרכו הביתה, מרגיש על גג העולם בשליחות הזאת שלו, ואמר לי לפני הטיסה שבלעדי זה לא היה יכול לקרות. שמחתי על ההזדמנות שנפלה בחלקו וכל הזמן עודדתי אותו שהגעגועים שלנו שווים את זה. הזמנתי לו מונית שתיקח אותו בשש בבוקר הביתה, וכשיפתח את הדלת נעריף עליו חיבוקים ונישוקים מאיתנו, הבנות שלו. (ונפתח את מזוודת המתנות :))

כשהתחלתי לכתוב על הרגשות שלי פה, לא ידעתי מה יצא. המילים יוצאות מעצמן. מילים של געגוע, של כמיהה, של רצון להיות שוב יחדיו, מילים של פרגון אדיר לעשיה שלו, ומצד שני מילים של הרגש, כאלה שאני בדרך כלל לא כותבת פה, אלא משאירה לבלוג האישי. הרי כל הזמן “פאן” פה בפיסבוק, וזה מרגיש לי לפעמים לא טבעי. אז החיים הם החיים, מורכבים מפיסות ענקיות וקטנות של רגשות, המון המון רגשות, והמילים, כשהן מצליחות להביע את הרגשות שלי במדויק זה מופלא בעיני. כי לרוב, הרגשות הן נסתרות, אנחנו יודעות מה זה, אבל לא איך זה. זאת אומרת לפעמים המילים “הכל בסדר” כל כך סתמיות לעומת כל הדברים והרגשות שהן מסתירות. ולכן, כשהמילים התחילו לצאת מתוך רגש הגעגוע שלי, נתתי להן דרור. כי מצד אחד “הכל בסדר” ומצד שני, ככה ה”הכל בסדר” שלי נראה, כשהוא לא לצידי.

הכל באמת בסדר, זה רק מרגיש קצת יותר מורכב רגשית. שבע שנות התמחות שלו לימדו אותי להיות “בסדר” “להתמודד” “לנשום”, שנת תת ההתמחות שלו בארה”ב לימדה אותי “ביחד”, “משפחה” “שותפות” “זוגיות”, ומאז, זאת הפעם הראשונה שהתנתקנו לתקופה כל כך ארוכה, ואז השגרה החדשה תפסה מקום של “הכל בסדר” וגם של “געגוע להיות שוב ביחד” והמילים התחילו לצאת, להרגיש חופשי במרחב הזה של הפיסבוק. ואני, ממזמן הפסקתי להתווכח עם מילים ורגשות. או כמו שתמרי שלי הנציחה את הרגע כסיפרתי לה היום, בדרכנו הביתה באוטו שאבא בדרך באומרה: “אמא, את יודעת, כל הזמן הזה אני ממש התגעגעתי לאבא, זה ממש לא קל ככה כשהוא שם ואנחנו פה, והשיחות בטייפ בווטסאפ חתוכות, ואפילו הרגשתי קצת עצובה, ולפעמים התרגזתי בגן כי פשוט התגעגעתי אליו, אני ממש שמחה שהוא חוזר כבר”. כל הנסיעה חשבתי על המילים שהיא אמרה, וכשבאתי להגיד לה:”תמרי, אני שמחה שאת משתפת אותי ברגשות שלך, אני שמחה שאת מביעה את מה שאת מרגישה כי הבטן תמיד צודקת” היא כבר נרדמה. ונראה לי, ככה בסתר ליבי, שאני רוצה שהמילים ישארו איתי, ויצאו ממני לא רק מתוך געגוע, אלא מתוך חיבור אמיתי שלי לעצמי. יציאה לחירות של המחשבה, הרגש וההוויה שלי, שלנו. עוד לילה אחד. תודה שספרתם איתי.

embedded by Embedded Video

YouTube Direkt 

 

 

 

עוד מהבלוג של יונית צוק

תצוגה מקדימה

מכתב של נערה אמיצה שדורשת שוויון

לפני חצי שנה סיימתי קורס של מנהיגות סדר חברתי חדש של ויצ"ו, ומאז משהו אצלי במודעות הנשית/ מגדרית השתנה, התעבה, התחדד. היום קראתי בפיסבוק של רבקה נוימן, מהאגף לקידום מעמד האשה בויצ"ו, סיפור מדהים של נערה בת 17.5 מתל אביב בשם...

תצוגה מקדימה

אשה עם שפם

כשהייתי בחטיבת הביניים, היתה לי מורה לביולוגיה בשם לילית. לילית ענדה עגילי ענק כי היא  טענה שהם מעניינים את התלמידים מספיק בשביל שהם לא יוכלו להסיר ממנה את העיניים. כך או כך, יום אחד המורה לילית פנתה אלי מול כל הכתה ואמרה:...

תצוגה מקדימה

בלוג אחד בשבוע: הבלוג של יעל יניב

בפוסט זה אני חורגת מהרגלי, ומצרפת גם מתכון וגם ראיון. למה? הכל בזכות יעל יניב המקסימה. הגעתי אליה, עוד כשגרנו בארץ,  באישון לילה לראיון (הראיון התחיל בסביבות 21:00 והסתיים לאחר חצות, רק בגלל...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה