הבלוג של יונית צוק

אמאעובדת

חיי הם כספר פתוח. תיאור העשור הרביעי לחיי. אמא, אשת רופא, עצמאית, חוקרת בלוגים, אשה, קופריטרית, מכורה לאינטרנט.

עדכונים:

פוסטים: 199

החל מיולי 2010

בעיצומה של שנה חדשה, הרגשתי שאין לי צורך השנה לכתוב על תחילת השנה, כי כל הפוסטים שלי לאחרונה מספרים על השנה המדהימה של חיי, והיום אני מבינה שזאת שנה של פתיחת עיניים ביג ביג טיים. אז זה מה שקורה לקראת גיל 40? העיניים נפתחות? וואו! 40 שנה במדבר?

02/10/2014

אני לא כל כך מבינה מה קורה בזמן האחרון, מגלה שאני פשוט מגלה עוד ועוד דברים.

רגע, נתחיל מהתחלה – פעם למדתי איך להיות מנחת קורס מיכא”ל – מיצוי כישורים אישיים למצוינות, ואחד הסיפורים שלימדו אותנו קשור לעובדה שהכל בעצם קיים, זה פשוט אנחנו שעיוורים לדבר. ואז סיפרו לנו סיפור מאוד מעניין על כריסטופר קולומבוס שהגיע לאיזה אי או יבשה או משהו כזה, והילידים התפלאו ושאלו אותו איך הוא הצליח להגיע ליבשת הזאת, והוא הצביע על 3 ספינות מפרש ענק שעגנו במים, והם חזרו ושאלו “אז איך הגעת לפה?” והוא שב והצביע על הספינות שלו, והם כך חזרו וחזרו על השאלה ואז הוא הבין שהם בעצם לא מכירים את הספינה הזאת, ולא יכולים אפילו לדמיין אותה, ובעצם הספינה הזאת לא קימת להם בתודעה – הם לא רואים אותה.

ואני,

צילום: אילת לנדאו

בעיצומה של שנה חדשה, הרגשתי שאין לי צורך השנה לכתוב על תחילת השנה, כי כל הפוסטים שלי לאחרונה מספרים על השנה המדהימה של חיי, והיום אני מבינה שזאת שנה של פתיחת עיניים ביג ביג טיים.

אז זה מה שקורה לקראת גיל 40? העיניים נפתחות? וואו! 40 שנה במדבר? זה מה שקורה?

משוגעת? לא. לא נראה לי בכל מקרה. סתם, אני אתן לכם דוגמא איך התודעה הזאת עובדת אצל אחרים.

נפגשתי עם מישהו אמרתי לו בלוג – אמר “לא”. אחרי שלושה חודשים נפגשנו שוב, אמרתי לו “בלוג” – אמר “מממ”, פעם שלישית יזמתי פגישה, אמרתי לו “בלוג” אמר לי “או, זה בדיוק מה שהייתי צריך, בואי”.

זאת תודעה, ואפשר לתת דוגמאות נוספות.

יזמות חברתית ויצו

היום השתתפתי בערב השקת מיזמים חברתיים של ויצ”ו.

אז לפני שנה היו אומרים לי ויצ”ו – היתי אומרת “פחחחח מה זה לא”.
לפני 10 חודשים ראיתי “קורס יזמיות חברתיות של ויצ”ו” אמרתי וואלה, נצטרף אבל שתדעו שאני חושבת על זה שהם צריכים אותי יותר ממה שאני צריכה אותם. נלמד את הזקנות האלה משהו אחד או שניים.
ועכשיו, בערב השקת מיזמים חברתיים  אמרו לי ויצ”ו , אמרתי “תקשיבו, ויצ”ו זה לא מה שאתן חושבות, אתן בוודאי חושבות שזה רק מעונות ילדים, עזרה לנשים מוכות, נשים זקנות של ההסתדרות – בויצ”ו יש נשים שעושות! לא נשים שרק מתלונננות בסלון ובפורומים בפיסבוק, הן עושות, ולא רק שהם עושות יש גם יזמויות חברתיות מדהימות!! של נשים צעירות, חזקות, כמוני וכמוכן – נשים רגילות שעושות דברים לא רגילים. פשוט עושות. למען החברה.”

כשחזרתי מהערב של ויצ”ו הבנתי שבשנה האחרונה אומרים לי שיש לי ניצוץ בעיניים כשאני מדברת על העבודה שלי, על המשפחה שלי, על ויצ”ו, אולי הניצוץ הזה זה סימן לפקיחת עיניים?

צילום: אילת לנדאו

לפני מספר ימים אילת לנדאו, הלא היא הבלוגריסטית של lula הגיעה לביתי במסגרת פרויקט אישי שלה של צילום פורטרטים של נשים, וצילמה אותי גם. בנוסף לצילומים עניתי על מספר שאלות ששוחחנו עליהן ואני רוצה לשתף אתכן, כי מתוך השאלות האלה, גם נפתחו לי כמה צ’אקרות או מה שזה לא יהיה בתודעה.

לפני המפגש נורא התרגשתי, וגם לא ידעתי כל כך מה לעשות – האם להתאפר או לא, האם להתלבש מפונפן או לא, הרי בכל זאת – מצלמה, אבל היא מצלמת פורטרטים לטובת תהליך כלשהו שהצילומים האלה מאפשרים, אז מה איפור ובגדים מפונפנים עכשיו? טוב נו, יאללה רק מסקרה. סבבה. וג’ינס. סבבה. אבל יחפה. כמו בבית.רגע אני בבית. טוב אז עם גורדון. סבבה. הו רגע היא מצלצלת בדלת – הכל מונח במקומו יפה? מסודרת? משחת השיניים חזרה מהמטסבח למקומה התקין? הצעצועים של הבנות מוחבאים בחדרן על הרצפה והדלת סגורה? יופי. מתחילים.

ואז, היא פשוט הגיעה, חייכה, שתינו קפה. והמצלמה הזאת – שם ולא שם. היא לא מצלמת. הי, גברת, לא דיברנו על צילומים היום? ואיך חלפו להן שעתיים על כוס קפה? כל כך הרבה דברים משותפים ויפים יש לנו לשוחח? ואז התחלנו להצטלם. קראתי לגורדון שיציל אותה מהמבוכה. אה, לא סליחה לא היתי מובכת, אני? קרפיון! מה פתאום מובכת, ב-ר-ו-ר, מה זה כל הקליקים האלה עכשיו??? פאדיחות!.

ואז, לא יודעת, עברתי לספה ופתאום חשבתי על השיחה שלנו, ואיך זה הגיוני שהיא מכירה את בעלה כבר 17 שנה, ואני חשבתי לתומי שאם היא חגגה 5 שנות נישואים אז היא הכירה בחור נורא מאוחר, איך לעזאזל אני מרשה לעצמי לשפוט ככה אנשים ולהמציא להם חיים מבלי שאני בכלל יודעת? מה זה?

ואז אני חושבת, וואי היא כל כך יפה, נורא חבל שהמצלמה לא שקופה כדי שאראה את הפנים שלה.

ואז אני חושבת “נו, אז מתי היא תשאל את השאלה הזאת שבה אני אדמע ותצא תמונה נורא נורא דרמטית? כזאת שרואים את הדמעות מעבר לפינה? כי דווקא לשאלה הזאת התכוננתי בבית, ואני יודעת מה יגרום לי תוך שניה לדמוע”. אבל, לא. היא לא שאלה, ולא ירדה דמעה.

ואז נבהלתי:”אוי שיט, שיט, שיט שכחתי לעשות גבות. אוף, נו, אויש טוב אז פוטושופ – אה, לא רגע, היא אמרה שהתמונות שלה משקפות את האני שלנו, את האמיתי, את היופי שלנו כמו שאנחנו. טוב נו, יאללה כמו שאני. מזל ששמתי מסקרה לפחות”

ואז היא שלחה את התמונות. וואו. לא רגע. וואו. בחיי. מתי היא הספיקה להוציא את כל התמונות האלה? הרי רק ישבתי על הספה והרגשתי שאני כל הזמן באותה פוזה.

צלמת: אית לנדאו

1. אז למה יונית? מאיפה בא השם הזה?

קראו לי שונית כשנולדתי, כי אבי היה בחיל הים וכל השמות במשפחה קשורים לים. ולאחר שבועיים שינו את שמי לשם יונית, על שם סבתא רבה יונה . אמרו לי שהיתה עם שיער לבן וארוך ועיניים כחולות. עכשיו כשאני חושבת על זה היא בתמונות תמיד נראית כמו מלאך, אולי מלאך שומר. ובכלל, אני מרגישה שיש לי סבתא מרים שלי ששומרת עלי ומדברת אלי וכשאני עצובה יודעת להגניב לעצמי איזה זכרון ממנה או אפילו שיחה שתעודד אותי. אז עכשיו אני מבינה שיש לי שתי סבתות ששומרות עלי. תודה.

צילום: אילת לנדאו

2. מה מפחיד אותך?

מחבלים. נקודה. תמיד הסיוטים שלי הם על מחבלים. אני זוכרת שפעם התעוררתי מסיוט כזה בשנ”צ, ועד שלא ראיתי בעיניים את החברות שלי שנהרגו בחלום, לא היתי רגועה. מאז ומתמיד זה היה הפחד שלי. ובצבא, לאחר שנהרגו לנו חיילים ביחידה החלטתי שזהו, זה קרוב מדי המוות הזה מהמחבלים. וביקשתי לסיים את תקופת הקבע שלי. ולא, זה לא פחד שנבע לאחר שהייתי בדיזינגוף סנטר כשהיה הפיגוע בקו 5, אלא זה משהו הרבה לפני. לא יודעת אפילו מאיפה הפחד הזה ננטע בי.

כן, גם לפני שעשיתי כל מיני דברים מוזרים כמו לבקש תפקיד בצבא שנחשב לתפקיד שלישי של בנים כשהיתי בעצם קצינה זוטרה לאחר תפקיד קבע אחד. בעצם, לא, אני חושבת שאז לא פחדתי. לא ראיתי בעיניים :). אז אולי הפחד הראשון שאני זוכרת היה כשיצאתי לעצמאות. לא, רגע, ממממ. שניה. לא גם לא פחדתי פחד תהומי כי זה איכשהו קרה. כן היו חששות וכו’, אבל זה היה משהו שהיתי חיבת לעשות. אז כן, מחבלים. פחד שקיים לחלוטין, כל היתר – זה לא פחדים, זה אולי חששות או רמה מסוימת של התרגשות מהלא נודע אבל לא. לא פחד.

צילום: אילת לנדאו
3. מהו הזיכרון המשמעותי הראשון שלך?

כשעברנו דירה בגיל שלוש. עברנו מחיפה לכפר ששמו שפיה ליד זכרון יעקב. אני זוכרת את האוטו של המובילים וזוכרת את הרגע שבו הגענו לבית בשפיה. ואת הרגע שבו חיפשתי את עגבי הבובה שלי בצורת העגבניה. האמת, יש לי זכרון נוראי. נוראי. אני לא זוכרת יותר מדי, אלא אם אני נמצאת בסיטואציות של ויז’ואלים ואז אני נזכרת בסיטואציות. שמות – אני הכי גרועה בעולם, כשהיתי קצינת כח אדם קראתי לכל החיילים “אח שלי”. את הסיפור מאחורי “אח שלי” אני מכירה לבוריו, אבל השם – נו בורח. לעומת זאת להגיד למגדלור בטלפון שהסנדלר של רגל ימין של תמר נמצא מתחת לשטיח של החדר שלהן, ואילו הסנדל של רגל שמאל נמצא על השולחן של היצירה בתוך ארגז הטושים – זה, את זה אני זוכרת. לגמרי.

4. איך דמיינתי את עצמי בתור מבוגרת, כשהייתי ילדה?

הוווו, חלמתי להיות וטרינרית, אבל זה נשכח אי שם וחזר אלי אחרי התואר – תאכלס, הכי קרוב זה כשאני הולכת עם גורדון לטיפול אצל הוטרינר, או אולי עצם העובדה שהמגדלור הוא רופא. מממ מעניין. , חלמתי להיות קצינה עם צמה ארוכה – בסופו של דבר היתי קצינה עם שער קצוץ ותחת ענק, חלמתי שיהיו לי ארבעה ילדים – כן, כן, אין מצב תודה, חלמתי שיהיה לי בית עם גינה ענקית – דירה שכורה מול בית חולים מאיר. לפחות כשאני מנקה אותה אני מרגישה שהיא גדולה מדי.

בקיצור חלומות לחוד ומציאות לחוד.

צילום: אילת לנדאו

 

ועדיין, אתמול הזמנתי ממיידלע את הצמיד live your dream – כי אני מרגישה שאני חיה את החלום.
ושוב, זה רק בזכות פקיחת העיניים הזאת. אז נכון, הדירה שלנו מכוערת ברמות שאי אפשר לתאר, אבל יש בה אור שאני אוהבת, וחוץ מזה בית זה רק קופסא שגרים בה, מה שחשוב זה הבתוכו – ואת זה אני לא רוצה לשנות, זה נעים לי וטוב לי ושמח לי ומכיל אותי בדיוק כמו שאני. שם זה הבית – בבית, במשפחה שלי שיצרתי עם מגדלור אחד אהוב ונדיר. וטרינריה? מה זה חשוב איזה מקצוע, העיקר שקמים בבוקר עם הזיק הזה בעיניים, וכשעושים מה שאוהבים, נכון, אולי זה לא תמיד יביא את הפרנסה הכי הכי הכי גבוהה בשנה הראשונה, אבל הי, אני קמה עם חיוך ענק בבוקר ובשעה שתיים בלילה לא מסוגלת להתנתק , לא כי צריך, אלא כי זה מעניין אותי ונעים לי ועושה לי טוב. צמה? תחת? פחחחח, זה לא החיצוני, זה אף פעם לא היה החיצוני. זה מה שבפנים. כן, נכון, לא צריך להזניח את החיצוני, כי זה הכלי שמכיל אותנו, אבל מה שחשוב זה ההרגשה הפנימית.

שלשום נפגשתי עם מישהי מקסימה, בלוגרית כמובן, וכשחזרתי הביתה אמו של המגדלור אמרה לי:”חזרת מקפה עם חברה?” אמרתי לה :”לא. חזרתי מפגישת עבודה, והיה לי כיף, פגשתי אשה מדהימה”. והיא אמרה:”איזה כיף לך שככה את נראית אחרי פגישת עבודה, את נראית נהדר”.

צילום: אילת לנדאו

5. על מה את חולמת עכשיו? שרק ימשיך ככה, שאני לא אפחד לעשות דברים גדולים, שאדע להסתכל לפחד הזה בעיניים ולעשות לו”הי, אתה, אל תפחיד אותי, אני כבר עברתי אוטוטו 40 שנה במדבר, עכשיו זה הזמן שלי, פו” או כמו שכתבתי לפני כמה ימים בפיסבוק שלי ” השנה פגשתי בערך מליון נשים נהדרות,מיוחדות, עוצמתיות,ממלאות, יפות, מהפנטות, מעשירות, מנצחות, עיקשות, מעצימות, יצירתיות ופורצות דרך שלא מפחדות משינויים. וגם אם מפחדות, מסתכלות לפחד בעיניים ואומרות “זובי” וממשיכות בעשיה שלהן. אוי כמה שהתאהבתי השנה בנשים”.

אני חולמת שהבלוג הזה, האישי, זה שאני תמיד צוחקת עליו שרק אמא שלי קוראת אותו שרק ימשיך ככה לגרום לי לחשוב, להתפתח, לעשות משהו עם המשהו הזה שיש לי בראש, ולגרום לי לפקיחת עיניים. וזה, הכח של בלוג אישי – הנה עוד תודעה שנפתחה לי, למרות שאני כל הזמן מרצה שלבלוגים יש ערך תרפויטי, הנה, הבלוג – גורם לי לחשוב – גורם לי לכתוב – גורם לי להתפתח, גם אם לאחרים זה נקרא שאני כותבת על כלום ושום דבר, זה בשבילי המון. המון. המון. ובזכותו אני מריצה בלוג חדש שאני רוצה שיעלה לאויר ואני מספרת את הסיפורים של אותן נשים מופלאות שאני פוגשת, כי גם הן עברו 40 שנה במדבר ומשהו חדש נבט אצלן והם עשו שינוי, הסתכלו לפחד בעיניים ואמרו לו “הלו, אני בת 40, אני לא זקנה, אני בשלה ומוכנה ואמיצה ומופלאה, ואף אחד א-ף א-ח-ד לא יכול להגיד לי שעכשיו זה לא אני”

עולם ומלואו.

אז מילה אחרונה לפני יום כיפורים? 

נראה לי שאני פשוט אסלח לעצמי על מה שלא ידעתי עד כה, כי זה לא שזה לא היה קיים, פשוט לא ידעתי שזה קיים. והנה עכשיו אני עם עיניים פקוחות, רואה, מסתכלת מגלה, נפעמת, ובטוחה שבעוד מספר שנים אני אכתוב: “פחחחח איך היתי תמימה בגיל 35, חשבתי שאני כותבת על גיל 40, וואי וואי מה מגלים בדרך לגיל 40″.

עוד מהבלוג של יונית צוק

תצוגה מקדימה

מכתב של נערה אמיצה שדורשת שוויון

לפני חצי שנה סיימתי קורס של מנהיגות סדר חברתי חדש של ויצ"ו, ומאז משהו אצלי במודעות הנשית/ מגדרית השתנה, התעבה, התחדד. היום קראתי בפיסבוק של רבקה נוימן, מהאגף לקידום מעמד האשה בויצ"ו, סיפור מדהים של נערה בת 17.5 מתל אביב בשם...

תצוגה מקדימה

אשה עם שפם

כשהייתי בחטיבת הביניים, היתה לי מורה לביולוגיה בשם לילית. לילית ענדה עגילי ענק כי היא  טענה שהם מעניינים את התלמידים מספיק בשביל שהם לא יוכלו להסיר ממנה את העיניים. כך או כך, יום אחד המורה לילית פנתה אלי מול כל הכתה ואמרה:...

תצוגה מקדימה

בלוג אחד בשבוע: הבלוג של יעל יניב

בפוסט זה אני חורגת מהרגלי, ומצרפת גם מתכון וגם ראיון. למה? הכל בזכות יעל יניב המקסימה. הגעתי אליה, עוד כשגרנו בארץ,  באישון לילה לראיון (הראיון התחיל בסביבות 21:00 והסתיים לאחר חצות, רק בגלל...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה