הבלוג של יונית צוק

אמאעובדת

חיי הם כספר פתוח. תיאור העשור הרביעי לחיי. אמא, אשת רופא, עצמאית, חוקרת בלוגים, אשה, קופריטרית, מכורה לאינטרנט.

עדכונים:

פוסטים: 199

החל מיולי 2010

לאחרונה, אני מרגישה דיסוננס בין המציאות שבה אני מצטיירת לאחרים, ובין המציאות בה אני חיה. מרגישה דיסוננס בין השעות המתות של היום, בהן אני חושבת מה להכין לצהרים, ובסוף שוב אוכלת סנדביץ’ פסטרמה, ובין השעות המטורפות של העשייה הלילית שלי, שעת הפוריות היצירתית.

10/09/2014

אוטוטו שנה אנחנו בארץ, לאט לאט הענינים מתחילים לתפוס שגרה של עשיה. הוא בעבודה ובקליניקה ואני בעסק שלי.

לאחרונה התחלנו לדבר על הדירה שלנו פה, גיסי מצא לנו דירה במיקום מעולה, וכשעשינו שיחת סקייפ מבולטימור לארץ ,הוא הציג את הדירה לראווה. וואלה, אחלה דירה. לאחר מספר חודשים הגענו למסקנה שאני לא מתה על הדירה שלנו. מבחינת מיקום היא מעולה, מרחק יריקה מהעבודה של המגדלור, היא גם גדולה ויש בה אור, אבל לא מעוצבת יפה, עוד לא הגענו לזה, איכשהו העבודה של שנינו והחיים והילדות שואבים מאיתנו כל שמץ של יכולת לקנות כרגע רהיט או שטיח או טפט או משהו מעוצב. וגם הידיעה שהיא לא שלנו, גורמת לנו להתעצל קשות בעניין הזה.

ועדיין, כשבאים אלינו חברים אני תמיד מוצאת עצמי מתנצלת, שהיא לא כמו בז’ורנלים. יותר נכון – ממש רחוקה מזה…

וכשהבלוגריות של הביתה הזמינו אותי להתארח בתערוכה שלהן, שעולה מחר, ועוד יותר לצלם פינה אהובה בבית, וואי וואי לא האמנתי שזה באמת קורה לי. אני? לצלם פינה אהובה בבית? אההההההה, רגע. תנו לי רגע לעשות 5 ערימות של כביסה, לשטוף את הרצפה – נו, גורדון זוז, הרומבה תעלה עליך, להרים את כ-ל השטויות של הבנות, שיט, דרכתי על משהו חד – אויש טינקרבל מפלסטיק, מהר כנסי לארון. נו גורדון  - זוזזזזז כבר, הרומבה מטפסת עליך ולך לא אכפת. טוב, זהו. יופי.

אז נצלם את פינת העבודה.

לא. זה לא טוב.  יש שם יותר מדי רחש, כאוס, בלאגן, שטיות, מגבונים? מה מגבונים עושים פה??

אז נצלם את חדר השינה.

לא, מה פתאום! חדר שינה? המגדלור יתלה אותי.

טוב נו ילדות, מה יותר מתוק מילדות,

שיט, מה יותר מבולגן מילדות מבולגנות והורים מבולגנים…. לא. רעיון רע, רע מאוד.

אז נצלם את, את, את. אוף. אין לי אף פינה יפה בבית. פרקטית כן, יש. אבל יפה? אוף.

אז ישבתי לכתוב, איך זה מרגיש, שאין פינה יפה בבית. ושלחתי. עם תמונה של פינת העבודה אחרי שהעפתי משם את המגבונים.

ולאחרונה, אני מרגישה דיסוננס בין המציאות שבה אני מצטיירת לאחרים, ובין המציאות בה אני חיה. מרגישה דיסוננס בין השעות המתות של היום, בהן אני חושבת מה להכין לצהרים, ובסוף שוב אוכלת סנדביץ’ פסטרמה, ובין השעות המטורפות של העשייה הלילית שלי, שעת הפוריות היצירתית. דיסוננס בין העיסוק המדהים בו אני עוסקת – ייעוץ וליווי לבלוגריות בעלות עסקים בתחום הלייף סטייל, ובין היכולת האישית שלי להוציא דבר מה נפלא תחת 10 אצבעותי השמאליות (פרט לכתיבה, את זה אני משאירה אצלי כיתרון, כתשוקה).

ועם זאת, צילמתי את שולחן העבודה שלי, פעמיים.

בפעם הראשונה, שולחן עבודה כצפוי לסטטוס בו אני נראית לעולם באמצעות הרשתות החברתיות, הודות למציאות המפולטרת / מעובדת / מתוכננת לקפידה על כל הפרטים. נכון, כי זה יפה, וכייפי, ומושך, ונותן השראה ורצון להיות בדיוק כזה.

 הביתה - תערוכה "בלוגריות בבית"

המים הקרים שמרמזים על בריאות הגוף והנפש, הטלפון שנמצא במקביל לעכבר ולדיסק און קי המתוחכם – הכל מסודר, מאורגן, יפה, אסתטי. הרצפה מבריקה למרות הלברדור שישן שם, ולא, הוא לא משיר שערות כי הרומבה שמוסתרת על ידי המחשב עושה עבודתה נאמנה.

יוצרת, במקום של אור, מחשבה, רוגע ויצירה. כיף.

אבל, הדימוי שאנחנו בונות לעצמנו ברשתות החברתיות, חייב להיות אותנטי למי שאנחנו, ל”אני” שלנו, אחרת, אנחנו בצרות. אחרת, הדיסוננס הזה יטריף אותנו, ונרגיש מרמות ומרומות, נעלה ציפיות שלא נוכל לעמוד בהן, ותחושת האכזבה של העוקבים אחרינו ושל הקוראות אותנו תהיה קשה מנשוא ותגרום לנו, בבת אחת לתחושה של איבוד הקרקע הפוריה של הרשת החברתית תחתינו.

ואז מה? ריק. מוחלט.

אין שום יכולת של שום פילטר לטשטש את פצעי הרמאות.

אז הנה, אני יוצאת לאור. הרי, זה ידוע לכל מי שעובדת איתי היום, ועבדה איתי בעבר, השקובית שלי , המשרד שלי, השולחן שלי הוא הכי מבולגן בכל הבניין. הכי.

אבל מצד שני, השולחן שלי הוא הכי מתוקתק, יצירתי, מוציא עשן מכל כיווניו. עובד. יוצר, חושב. כזה. בדיוק כזה. יצירה מתוך הכאוס.

 small1

 מאז ומתמיד אני כותבת. מאז ומתמיד אני מבולגנת. מאז ומתמיד אני יוצרת. וככה נראה שולחן העבודה שלי. בלאגן, כאוס, פרטים שלא קשורים אחד לשני. פרטים שמזכירים לי שאני צריכה לשלם את הדו”ח שתקוע לי מול הפרצוף כבר חודשיים, פרטים שמזכירים לי שכדאי להוציא מהקופסא את שעון הדופק החדש שהמגדלור קנה לי מתנה לפני כשבועיים, ולהתחיל לעשות עם זה משהו , פרטים שמזכירים לי שצריך להתקשר למספר אנשים שמחכים לתשובות ממני, ופרטים שמזכירים לי שאני מג’נגלת תמידית בין אשת איש, לעצמאית, ליוצרת, לאמא. אמא, שצריכה להדביק את הספר של הגדולה, כי הקטנה החליטה להתעלל בו. צריכה. גם את זה נספיק לפני השינה. או מחר. כן, מחר.

לוח השראה מימין, מסרים חיוביים ממול, לוח לבן מחיק מצד שמאל, רשימות מכל עבר, תמונות של האהובים שלי, שעוזרות לי להתרכז כשמגיע מכשול מחשבתי, פיסות של החיים.

מאז כתיבת הפוסט ועד היום דברים קצת השתנו – קניתי עוד לוח שנה ולוח מחיק נדבק לדלת, ועוד רעש של עשיה, וגם התחלתי לכתוב על החלון מאחורי עם טוש מחיק.

שם בכאוס של היצירה אני מרגישה בבית. הכי בבית.

מוזמנות להגיע ליומיים של תערוכה. אפילו כתבו עליה במאקו.

 אני אהיה שם מחר בערב, יום חמישי.

הביתה - תערוכת בלוגריות בבית

עוד מהבלוג של יונית צוק

תצוגה מקדימה

מכתב של נערה אמיצה שדורשת שוויון

לפני חצי שנה סיימתי קורס של מנהיגות סדר חברתי חדש של ויצ"ו, ומאז משהו אצלי במודעות הנשית/ מגדרית השתנה, התעבה, התחדד. היום קראתי בפיסבוק של רבקה נוימן, מהאגף לקידום מעמד האשה בויצ"ו, סיפור מדהים של נערה בת 17.5 מתל אביב בשם...

תצוגה מקדימה

אשה עם שפם

כשהייתי בחטיבת הביניים, היתה לי מורה לביולוגיה בשם לילית. לילית ענדה עגילי ענק כי היא  טענה שהם מעניינים את התלמידים מספיק בשביל שהם לא יוכלו להסיר ממנה את העיניים. כך או כך, יום אחד המורה לילית פנתה אלי מול כל הכתה ואמרה:...

תצוגה מקדימה

בלוג אחד בשבוע: הבלוג של יעל יניב

בפוסט זה אני חורגת מהרגלי, ומצרפת גם מתכון וגם ראיון. למה? הכל בזכות יעל יניב המקסימה. הגעתי אליה, עוד כשגרנו בארץ,  באישון לילה לראיון (הראיון התחיל בסביבות 21:00 והסתיים לאחר חצות, רק בגלל...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה