הבלוג של יונית צוק

אמאעובדת

חיי הם כספר פתוח. תיאור העשור הרביעי לחיי. אמא, אשת רופא, עצמאית, חוקרת בלוגים, אשה, קופריטרית, מכורה לאינטרנט.

עדכונים:

פוסטים: 199

החל מיולי 2010

הצלקות של מלחמת המפרץ יצאו לאחר עשרים שנה של הדחקה. פוסט על פוסט טראומה של ילדה בת 12 שמוצאת את עצמה פתאום כאמא שצריכה לשמור על שפיות, למען הבנות.

09/07/2014

בסוף כיתה ו’ העלינו מופע סוף שנה והנושא היה פארודיה על מלחמת המפרץ. ככה התמודדה שכבה שלמה של ילידי 1979 עם המצב.
אתמול היתי, כבכל ימי שלישי במפגש של נשות “סדר חברתי חדש של ויצ”ו” מפגש מרגש, בו כל חוליה (אוי, חוליה זאת מילה ממש רגישה עכשיו, נכון? כמו חולית מחבלים) אז, כל קבוצה של מיזם הציגה את המיזם החברתי שלה. היה מ-א-ו-ד מרגש. אבל, היה גם משהו שונה באותו מפגש. כולן, ללא יוצא מן הכלל, היו מחוברות לסלולאר.  בהפסקה ביררתי מה קורה עם הבנות וראיתי שיש לי מספר smsים לחוצים מהמגדלור. זה נדיר שהוא לחוץ ככה.  אני החלטתי – זובי. אותי לא מזיזים מויצ”ו. הכל יהיה בסדר. בסדר. כמו הפארודיה בכיתה ו. הכל בדיחה. מצחיק.

ויצו

כשהגעתי הביתה, הכל היה רגוע, הבנות ישנות, הכלב רעב (אבל זה תמיד ככה) וארוחת ערב משותפת לי ולמגדלור מחכה על השולחן. התישבנו והרצנו את התסריטים האפשריים ל”מה עושים במקרה של אזעקה”. המגדלור הסביר איפה כדאי להיות (במקלט) ואם יש  פחות מדקה וגורדון (הכלב) לא מוכן להתפנות מהבית (יש כלבים שנלחצים מהאזעקה) אז לא להלחץ, להשאיר לו את הדלת של הבית פתוחה כדי שירד בזמנו החופשי למקלט, ולקחת את הבנות על הידיים ולרדת למקלט. ואם אין זמן, לצאת לחדר המדרגות.

“שטויות, לא תהינה יריות פגזים לעבר כפר סבא, זה קרוב מדי למשולש” סיננתי והלכתי לשירותים.

ושם זה תפס אותי (קלאסי).

shit

לא הבנתי מה זה. זאת אומרת הבנתי. אבל רגע, על מה דיברנו בדיוק לפני שתי דקות אני והמגדלור? גורדון? מקלט? בנות? מה????, הוצאתי את הראש מהחדר וצעקתי למגדלור “אז רגע, מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו? איפה הפוך להתחבא מתחתיו?”. הוא, כמובן, כבר היה בחדר של הבנות. אמר לי”קחי את הקטנה, אני את הגדולה ורדי בזהירות במדרגות למקלט”. אז ברור שהלכתי לקחת את הגדולה, כי לא שמעתי טוב. “לא, יונית, היא  כבדה בשבילך, קחי את הקטנה, הקטנה, שם”. אה, כן. את נעה. הולכים. שיט, רגע, איפה הנעליים? רגע, יש עדיין אזעקה, אז זה כבר פחות מדקה? שתי קומות לרדת, כמה שניות זה? טריקת דלת. רגע, את המפתחות לדירה לקחת? כי אם לא אנחנו בצרה, הדלת ננעלת, והמגדלור ברוגע “הכל בסדר, רדי לאט למקלט”.

ירדתי, נו מה, ועוד איך ירדתי. למקלט. נעה ישנה, אני שומעת את תמרי על המגדלור שואלת מתוך שינה: “אבא, הרעש זה בגלל שיש שריפה בבנין?”. נכנסים למקלט. חושך. אין אור, ואנחנו לא מוצאים את המתג להדליק את האור. וגם, הרעיון של לרדת למקלט ללא נעליים – לא מוצלח במיוחד. אין לי מושג על מה דרכתי אבל זה היה חלקלק וקשה בו זמנית.  אחת השכנות ליטפה אותי ואת נעה. כנראה שהיתי כל כך חיוורת שהארתי את החושך במקלט והיא יכלה לראות את הפחד גם מעבר לחושך.

רגיעה.

עולים הביתה.

גורדון מסתכל עלינו במבט של “הי, כולם יצאו לעשות פיפי בחצר ורק אותי שכחתם?”, שיט, הוא צודק, צריך להוציא אותו לטיול.
כן, ממש.
טיול מקוצר יקבל, מסביב לבנין ולא יותר.

ואז מתחיל, שיח המלחמה בינינו: “רדי את עם הכלב, כי אני יכול להוריד את שתי הבנות על הידיים למקלט”, “מה פתאום, רד אתה, אני כבר אסתדר, לא מסוגלת לרדת מהפחד שיפול עלינו טיל”, “יש בקבוקי מים בבית? צריך לשים בכניסה לבית”, “אולי ניסע להורים? הם רחוקים מטווח הטילים” “אולי נקנה כרטיס טיסה לחו”ל?” “ומה עם הסדנאות החודש?” “רק שלא יתקשרו מהמילואים”.

ובווטסאפ יש רעש, ובפיסבוק הפיד רועש, וגרמניה דפקה את ברזיל 1:7.

הסתכלתי על עצמי במראה , לא האמנתי למראה עיני, “עם זה ירדתי למקלט??? ככה?? עם סמרטוט הבית המדובלל ועוד בלי חזיה? ויחפה? מזל שהיה שם חושך במקלט. מה לעזאזל לובשים כשיורדים למפגש “ועד בית” ספונטני שכזה?”

 

ואז הוא הגיע, מתוך מקלטי החשיכה והאימה, הפחד שישן לו במשך קרוב ל20 שנה אי שם במחשכי הנשמה פורץ לו עם כל רעידת חלון, עם כל סירנה של אמבולנס (החיים צמוד לבית חולים מאיר זה לא הכי מפנק ברגעים אלו), רעש של אופנוע שטס במהירות אסורה שמדמה לי רעש של אזעקה, סיוטי מלחמת המפרץ חוזרים ובענק.

ואיפה אני בתור אמא? איך אני אשמור על הבנות שלי? רק לפני שבוע חגגנו עם תמר מסיבת סיום נפלאה, שהיתה כל כך מעוררת תקווה ואהבה ותום ויופי ושלווה ואמונה לעתיד טוב יותר.

צוק איתן

שרוטים.

אנחנו מדינה של שרוטים.

מופרעי קשב ויכולת האזנה וספיגה. (רגע, גם המילה ספיגה זאת מילה רגישה עכשיו, נכון?)

המצב הביטחוני חמור, הטלויזיה מפמפמת , הטילים שורקים, הסירנות צועקות, הווטסאפ מטמטם, האינדיקציות בפיסבוק מתעדכנות בקצב שמעלה עשן באייפד, הילדים בוכים, ההורים חסרי אונים, המחבלים יורים, המטוסים מפציצים והאבות מגויסים, והלב דופק . הדמעות זולגות.

ואני? כל מה שרציתי זה להעניק לרומי שחורי שהוגרלה בהגרלת המתנה מהפוסט הקודם, משהו שיקל עליה, על המצב שבה היא חיה יום יום.

אני מעתיקה סטטוס מהפייסבוק שלה, בכדי לנסות להבין את המציאות הנוראית של ישובי הדרום:

“אורן כותב מתוך הרכב בדרכו האחרונה של הרכב שהביא אותנו מאילת לכאן… ולקח את אורן מפה לאיכילוב אלי ואל ליה.. לאורך 4 חודשים ארוכים בפגיה שהצילה לנו את ליה שלנו. וברכב הזה הבאנו את קטנטונת.. והרבה נסיעות לאילת וחזרה…הרכב הזה מלווה אותנו 6 שנים וקיווינו שיישאר איתנו יותר.”
מציאות בדרום צוק איתן

יום יום? איך זה אפשרי?  אזעקה אחת ניטרלה אותי. איך חיים ככה? ומה יהיה בהמשך?

בתחילת השבוע אמא שלי פרסמה פוסט על זכרונות המלחמה שלה. על חייה בשגרת המלחמות. כל כך עצוב שבאמצע הפוסט זכרונות המלחמה שלנו מתאחדים. מרגיש כמו שביל אין סופי של גורל אכזר של מדינה בסכסוך מתמיד, ללא עתיד אופטימי.

אז מה יוצא טוב מכל העסק הזה?

1. הומור שחור. אני מתה על הומור שחור. זה עוזר להפיג את המתח. אתמול קבוצת הווטסאפ של ויצ”ו הריצה מלא הומור שחור. והמובחרים הם “אזעקה נשמעה בבני ברק, כולם חרדים”, “דובר צה”ל דיווח על אזעקה בקיסריה. התושבים נכנסו לכספות” “בהשמע אזעקת צבע ורוד בתל אביב, יש להכנס לארון בהקדם האפשרי” , “הותר לפרסום: צה”ל נכנס קרקעית לרצועת עזה, כוחות מיוחדים מכתרים בתים ,מצלצלים באינטרקום ובורחים”

2. תקווה? אולי אחרי הפעם הזאת ישבו בצורה הגיונית סביב שולחן הדיונים ויחתמו על שלום?

3. הישראלים. נו , אין עליהם. בחיי. טוב לב בשעת לחץ. אפשר את הטוב לב הזה גם לא בשעת לחץ?

4. נעה זכתה ליום כיף אם אמא, מכיוון ואין בגן הפרטי ממ”ד או חדר מוגן.  היא הסתובבה איתי היום, כל היום. זכתה לשוקו קר, לגלידה, לצ’יפס ואפילו לסנדלים. אני תוהה עם עצמי, איך עצמאים מסוגלים להמשיך בשגרת העשייה, הרי זה משפיע עלינו, על היכולות שלנו להתקיים באופן שגרתי ותקין. וואי וואי.

מקווה לזמנים טובים יותר.


noa

ולמי שעוד יש כח, מצטטת סטטוס של פרופסור אסא כשר:

“ארבע הערות קצרות (וגם וידוי קטן) על הנעשה, לפני מבצע “צוק איתן” ובמהלכו:
ראשית, ההבלגה של ראש הממשלה והקבינט במהלך התקופה האחרונה הולמת את הדרישות המוסריות של תורת המלחמה הצודקת: פעולה צבאית, אווירית, ימית או קרקעית, היא “האפשרות האחרונה”. אם אפשר לקיים מצב רגוע בלי פעולה צבאית כזו, חובה להבליג. אם אי אפשר ומוצו הדרכים החלופיות, מותר ואף מן הראוי לנקוט בדרכי לחימה מתאימות להגנה על האזרחים ומדינתם.
שנית, ההכרזה של החמאס שכל מקום במדינת ישראל הוא בגדר מטרה לגיטימית היא הכרזה על כוונה לבצע פשעי מלחמה רבים. הירי של החמאס בימים האחרונים הוא מימוש הכוונה לעולל פשעי מלחמה רבים. כל גוף ישראלי ובינלאומי, המתעניין בזכויות אדם ובחוקי המלחמה, אמור היה להזדעק ולא לשתוק.
שלישית, הקריאה של החמאס לאזרחים של עזה, שאינם מעורבים כשלעצמם בפעילות הטרור של החמאס, לעלות על הגגות של בתים המועדים להתקפה של צה”ל, היא קריאה לבצע פשעי מלחמה בטשטוש המוני ואסוני של ההבדל בין לוחמים לאלה שאינם מעורבים בלחימה, בהפיכת אזרחים לא-מעורבים למגנים אנושיים של טרוריסטים הלוחמים נגד ישראל. גם על זה גופים למען זכויות אדם לא רשאים לעבור בשתיקה.
רביעית, הופעתם של אזרחי עזה לא-מעורבים על גגות הבתים המועדים להתקפה ישראלית הופכת את הלא-מעורבים למעורבים, אבל עדיין חובתו האתית והמוסרית של צה”ל לתקוף בתים כאלה רק אם ההתקפה המיועדת עומדת במבחן המידתיות ועדיין חובתו האתית והמוסרית להזהיר את הלא-מעורבים, ככל האפשר מבלי לפגוע במשימות, בדרכים שונות, מפני התנדבותם להיות מגנים אנושיים. כך, דמם בראש אלה שקראו להם אל הגגות ודמם בראש עצמם.
ותוספת אישית: שמעתי אזעקות בילדותי, שמעתי אותן בהיותי אבא צעיר, שמעתי אותן במלחמת המפרץ הראשונה ושמעתי אותן היום. שום אזעקה לא אמורה להוציא אותי משלוות רוחי. אני יורד למקלט הביתי, מברר בניחותא איפה נמצאים בני משפחתי הקרובה וכשנחה דעתי אני שוקע מחדש לתוך הספר או המחשב. וידוי.”

תמר בתפילה לשלום

 

עוד מהבלוג של יונית צוק

תצוגה מקדימה

מכתב של נערה אמיצה שדורשת שוויון

לפני חצי שנה סיימתי קורס של מנהיגות סדר חברתי חדש של ויצ"ו, ומאז משהו אצלי במודעות הנשית/ מגדרית השתנה, התעבה, התחדד. היום קראתי בפיסבוק של רבקה נוימן, מהאגף לקידום מעמד האשה בויצ"ו, סיפור מדהים של נערה בת 17.5 מתל אביב בשם...

תצוגה מקדימה

אשה עם שפם

כשהייתי בחטיבת הביניים, היתה לי מורה לביולוגיה בשם לילית. לילית ענדה עגילי ענק כי היא  טענה שהם מעניינים את התלמידים מספיק בשביל שהם לא יוכלו להסיר ממנה את העיניים. כך או כך, יום אחד המורה לילית פנתה אלי מול כל הכתה ואמרה:...

תצוגה מקדימה

בלוג אחד בשבוע: הבלוג של יעל יניב

בפוסט זה אני חורגת מהרגלי, ומצרפת גם מתכון וגם ראיון. למה? הכל בזכות יעל יניב המקסימה. הגעתי אליה, עוד כשגרנו בארץ,  באישון לילה לראיון (הראיון התחיל בסביבות 21:00 והסתיים לאחר חצות, רק בגלל...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה