הבלוג של יונית צוק

אמאעובדת

חיי הם כספר פתוח. תיאור העשור הרביעי לחיי. אמא, אשת רופא, עצמאית, חוקרת בלוגים, אשה, קופריטרית, מכורה לאינטרנט.

עדכונים:

פוסטים: 199

החל מיולי 2010

יום השואה הפרטי שלי. איך מנציחים את השואה שלנו במסגרת המשפחתית. כי זאת האחריות שלנו לזכור, כל יום, ולא רק ביום השואה. לזכרם של סבא משה וסבתא מרים, ניצולי השואה שלי.

27/04/2014

כמה פופוליסטי לכתוב על יום השואה ביום השואה.  ומה עם יתר הימים? האם נזכור אותם? האם נזכור את הזוועה? ומה עם הילדים שלנו, האם גם הם יזכרו את השואה ויבינו על מה ולמה, או שהם יגידו, “נו, זה היה כבר ממש ממזמן, אולי נבטל את יום השואה, במילא זה כמו יום רגיל רק שיש בו צפירה”.

סבא משה ז”ל וסבתא מרים ז”ל היו ניצולי שואה. עליהם כבר כתבתי בעבר.
לי יש זכרון מוחשי מהם, אני חייתי איתם, יכולה להרגיש אותם, כאילו הם פה עדיין. הזכרונות שלהם חיים בתוכי. סבתא מרים שמסתכלת על העתיד, תמיד מעודדת ומדרבנת, ומאוד מצחיקה (גם אם היא לא ידעה שהיא מצחיקה), וסבא משה, שתמיד נשאר שם, בשואה שלו, ודאג לספר לכולם על הזוועות, לתעד את ההסטוריה למען העתיד.

סבא משה וסבתא מרים בחתונה שלי

סבא משה וסבתא מרים בחתונה שלי

כשתמרי נולדה סבתי באה לבקר אותי בבית החולים, יומיים לאחר הלידה. נפגשתי איתה בקומת המסעדות בבית חולים מאיר, אפילו לרגע לא חשבתי להעלות אותה לפגיה לראות את תמר, כי היתי בטוחה שיש לנו עוד מספיק ימים יחדיו. כשנפרדנו, שניה לפני שהיא נכנסה לאוטו, היא אמרה לי עם דמעות בעיניים: “יוניתי, זיסינקה, תזכרי אותנו, תזכרי את הסיפור שלנו, אל תשכחי אותנו לעולם”. “ברור סבתא”, חיבקתי ונישקתי ולא הבנתי שזאת היתה ההשיחה האחרונה שלנו. שלושה ימים לאחר מכן סבתי נפטרה בביתה. ולי לא היתה ההזדמנות להפרד ממנה כראוי.

לכתוב “היתי מאוד עצובה” בכלל לא מתאר את מה שהרגשתי, ואת מה שאני מרגישה היום. לכתוב “כאילו חור נפער בנשמתי” נשמע כל כך קלישאתי, אבל החוסר הזה מורגש כמעט כל יום, עדיין עכשיו, חמש שנים לאחר פטירתה. רציתי להחליף לתמר את שמה לשם מי-רם, של שמה של סבתא מרים, אבל המגדלור אמר שכנראה לא סתם האותיות מ-ר משותפות גם לסבתא מרים וגם לתמר, ולכן לא שינינו את שמה.

יום השואה שלי

סבי, אגב, נפטר מצער כחצי שנה לאחר מותה של סבתא מרים, הוא נפטר ביום הנישואים שלהם. את תמרי הוא הספיק להכיר ולשחק איתה, והיה פשוט מאושר.

אז איך אנחנו שומרים על הזכרון של סבא וסבתא?

תמרי מכירה את סבא משה וסבתא מרים, היא יודעת מי הם, יודעת לזהות אותם בתמונות. אצל אימי יש פינת זיכרון למשפחת גולדשמידט ומשפחת צוקרמן לדורותיה, עם תמונות של הדור שכבר עבר להשתכן מתחת לאבנים, ומזלג של הנאצים שעליו אימי מספרת בבלוג שלה.

יום השואה

פינת הזכרון בבית הורי, כחלק בלתי נפרד מחיי היום יום

אני לא צריכה יום שואה, יש לי אותם כל הזמן. ולנכדים, הם מכירים מהסיפורים את סבא וסבתא, הם מכירים את מכונת הזינגר של סבא משה, שיושבת אצל ההורים שלי, ואת הכפית המשוננת של האשכולית, שעברה מהבית של סבתא שלי אלינו למגירת הסכו”ם. תמרי עוד צעירה להבין מה זה שואה, אבל יבוא יום ואני אקריא לה את ספר העדות שסבי משה השאיר לדורות הבאים אחריו.

יום השואה הפרטי שלי

מכונת הזינגר שסבא משה הביא מאיטליה, לאחר מלחמת העולם השניה.

במסגרת ארוחת יום שישי אבי תמיד נושא את נאום השבוע. במהלך הנאום הוא מציין את בני המשפחה, כל אחד ומי שיש לו חידוש או משהו לעדכן את יתר בני המשפחה, ולאחר מכן מספר במשך מספר דקות אודות אקטואליה או מסר רוחני/חברתי/כלכלי/העשרתי אחר. בארוחת יום השישי האחרונה, בפורום המצומצם של המשפחה (רק 25 איש, טפו חמסה שום בצל) , אבי סיפר את סיפור הקשר של המשפחה ליום השואה.

הקלטתי אותו, למרות שהוא שונא פרסום וחשיפה, הוא אישר לי להשתמש ולהעלות את הסרטון כי הנושא מספיק חשוב.

embedded by Embedded Video

YouTube Direkt 

וככה, אנחנו, משפחת צוק, שומרים על זכרון הסבים והסבתות ניצולי השואה שלנו.

וסבתא מרים תמיד היתה אומרת:”תראו אותנו, איך שהקמנו את המשפחה שלנו מכלום, זה הניצחון האמיתי שלנו”.

סבא משה וסבתא מרים, עשינו לכבודכם סלפי משפחתי. ניצחנו! לכבודכם! בזכותכם!

ניצחון

עוד מהבלוג של יונית צוק

תצוגה מקדימה

מכתב של נערה אמיצה שדורשת שוויון

לפני חצי שנה סיימתי קורס של מנהיגות סדר חברתי חדש של ויצ"ו, ומאז משהו אצלי במודעות הנשית/ מגדרית השתנה, התעבה, התחדד. היום קראתי בפיסבוק של רבקה נוימן, מהאגף לקידום מעמד האשה בויצ"ו, סיפור מדהים של נערה בת 17.5 מתל אביב בשם...

תצוגה מקדימה

אשה עם שפם

כשהייתי בחטיבת הביניים, היתה לי מורה לביולוגיה בשם לילית. לילית ענדה עגילי ענק כי היא  טענה שהם מעניינים את התלמידים מספיק בשביל שהם לא יוכלו להסיר ממנה את העיניים. כך או כך, יום אחד המורה לילית פנתה אלי מול כל הכתה ואמרה:...

תצוגה מקדימה

בלוג אחד בשבוע: הבלוג של יעל יניב

בפוסט זה אני חורגת מהרגלי, ומצרפת גם מתכון וגם ראיון. למה? הכל בזכות יעל יניב המקסימה. הגעתי אליה, עוד כשגרנו בארץ,  באישון לילה לראיון (הראיון התחיל בסביבות 21:00 והסתיים לאחר חצות, רק בגלל...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה