הבלוג של יונית צוק

אמאעובדת

חיי הם כספר פתוח. תיאור העשור הרביעי לחיי. אמא, אשת רופא, עצמאית, חוקרת בלוגים, אשה, קופריטרית, מכורה לאינטרנט.

עדכונים:

פוסטים: 199

החל מיולי 2010

מה זה אומר עלינו, הנשים, שאין לנו אף זכר להיסטוריה כתובה אודות פעילות חברתית עניפה ותורמת? אודות השקעה בציונות לצד הורות? אודות תמיכה בפעילות האיש שלצדנו על ידי קשירת קשרים ועבודה מאחורי הקלעים? מה זה אומר כשמדירים עשיה של אישה מההיסטוריה? שאנחנו מתחילות את העשיה בפער, במדרגה נמוכה מהגברים, במקום שהיה יכול להיות אחרת, לו רק הינו דואגות לשמור על הנשים בשיח, בספרים, בתיעוד ההיסטורי שעליו אנחנו מחנכות את הדור הצעיר.

13/02/2014

חיי בסערה.

עברו כבר חודשיים וחצי מאז החזרה לארץ, האמת, כבר שכחתי שהינו בבולטימור בשנה האחרונה. לאחר שהמגדלור קיבלת את התקן, נראה שהענינים חוזרים למסלולם. אבל המסלול הוא סערה, גועש, מתהפך, משתנה, עוצמתי, ואני? מנסה להאחז בדפנות הסירה, לנווט לזרימה יותר נעימה, למצא איזה גל שקט, טיפה לנוח, לנשום רגע אוויר, והופ, עוד גל, אולי אפילו צונמי מגיע. סערה.

שבוע לאחר הנחיתה לארץ ארבע הצעות עבודה התדפקו על חלון המייל שלי. ארבע הצעות מעולות, מעניינות ומאוד מפתות.
האחת, דחיתי כי זה לא היה בתחום שלי, תוכן ובלוגים. זאת היתה הצעה נדיבה ואני מעריכה אותה מאוד, אבל במקום שבו אני נמצאת, אין מקום לשינוי הכיוון המקצועי שלי.
השניה, לא מתאימה לי מבחינת שכר. אני כבר עם הרבה נסיון בתחום, בעלת תואר שני , ידע וקשרים. אותי לא יכולים לפנק בתואר של מנהלת משהו ולהעניק לי משכורת של קופירייטרית זוטרה. סורי.
השלישי, טרם החזיר תשובה רצינית.
וברביעית נפל לי האסימון. לא רוצה להיות שכירה כרגע. טוב לי בעצמאות הזאת שפיתחתי לי. העצמאות שיצאתי לה, שאני מרגישה בה מצוין.

ואז הגיע הגל,

עצמאית? אמל’ה! אבל זה נורא קשה, והמון שעות עבודה, והשכר לא מגיע לשכר של העבודה אותה עזבת, ואת לבד וצריכה להמציא את עצמך כל הזמן מחדש, וצריכה ללמוד ולהתחדש ולחדש ולרגש.
דפיקות לב, סחרור, אי יציבות.

מבט אחד על לוח החזון, והגלים משתתקים. לרגע. מסדירה נשימה.
אחראית על הזמן שלי. חופשיה. עצמאית.
וכשאני משחררת לרגע, מגיעים גלים קטנים ונעימים שמביאים איתם הזדמנויות נוספות, ואני מתחילה להעלות חכות שזרקתי בשנה האחרונה, בחכה אחת אני מוצאת הזדמנות לשת”פ מעניין, את החכה השנייה  אני מעלה ואין שם כלום, אפילו את הפתיון לא אכלו, זורקת שוב למים, החכה השלישית מאוד כבדה, מבקשת עזרה מחברה להעלות אותה ומסתבר שתלוי עליה אוצר.

יושבת על הסירה שלי, ומסתכלת על השלל. שמחה. וממשיכה הלאה.

מסתכלת במשקפת ורואה לאור המגדלור שלי בקבוק עם פתק מגולגל בתוכו, ובפתק הזמנה לקורס שיפתח את החלונות הלא יודעת שלא יודעת.
אני? לא יודעת? פחחחח. הכל אני יודעת. יאללה, בוא נלך ללמד אותם משהו שהם לא יודעים.
ומתתחילה להפליג לפי מפת האוצר האבוד.

נקודת מפגש ראשונה, נעים אך לא מזיק.
נקודת מפגש שניה, תחושת נמלים רוחשות מתחילה לנוע בדמי.
נקודת מפגש שלישית, מכינים אותי לקחת צידה לדרך והמון אומץ, כי הדרך תהיה קשה.
מקודת מפגש רביעית – מטלטלים את עולמי.
זרקו אבן לחלון הלא יודעת שלא יודעת. וגיליתי שאני לא יודעת. למרות שחשבתי שאני יודעת.
וכנראה שלא לשווא זאת שנת העצמאות שלי.

בחודש האחרון הצטרפתי לקורס מנהיגות נשית של ויצ”ו בשם סדר חברתי חדש.

ויצ”ו? חשבתי לעצמי שאפגוש במיונים לקורס נשים זקנות, אפורות וסורגות, כאלה שנפגשות בסניף על כוס תה ומרכלות.
וטעיתי. לא בגדול, בענק.
שוב נכנסתי לתבניות הידועות מראש שטבועות אצלי בראש, והגיע הזמן להטביע אותן.

פגשתי נשים צעירות, יזמיות, עם המון אנרגיה וזיק בעיניים לחולל שינוי אמיתי, פמיניסטי (הלו, לא לאבד אותי פה עם פמניזם, פמניזם = שוויון זכויות לנשים ולגברים). ונדהמתי מכמות הידע שיש לי ללמוד כעת.
פעם בשבוע המגדלור עם הבנות, ואני לומדת להיות עצמאית, יזמית, פעילה חברתית, תומכת, נעזרת, משתפת, אשה.

וזה קשה.
כי היום למשל למדתי שיש פרק שלם בהסטוריה הישראלית שאני לא יודעת – יש המון נשים חלוצות שהשפיעו בצורה בלתי יאמנה על המדינה שלנו, ואין להן אף תזכורת בספרי ההסטוריה הישראלית, שמלמדים בבית הספר.
ורה ויצמן, רבקה זיו, חנה מייזל, אסתר שפירא ועוד רבות ומרתקות. אף זכר.
מה זה אומר עלינו, הנשים, שאין לנו אף זכר להיסטוריה כתובה אודות פעילות חברתית עניפה ותורמת? אודות השקעה בציונות לצד הורות?  אודות תמיכה בפעילות האיש שלצדנו על ידי קשירת קשרים ועבודה מאחורי הקלעים? מה זה אומר כשמדירים עשיה של אישה מההיסטוריה?
שאנחנו מתחילות את העשיה בפער, במדרגה נמוכה מהגברים, במקום שהיה יכול להיות אחרת, לו רק הינו דואגות לשמור על הנשים בשיח, בספרים, בתיעוד ההיסטורי שעליו אנחנו מחנכות את הדור הצעיר.

ועם זאת, היתה לי השראה ענקית היום. אוולין.

אוולין בחרה להתמקצע בתחום מאוד ייחודי בספורט. אוולין היא שופטת משחקי כדורגל מקצועית. נשואה עם שני ילדים. ערביה.
לאחר שאוולין סיימה את ההרצאה שלה, ביקשתי ממנה שתתן לי את הכתוב, עימו נעזרה בהרצאה, כי אני רוצה להעביר את המסר לקוראות של הבלוג שלי. כי אחרי שאני שמעתי את ההרצאה שלה, עמדו לי דמעות בעיניים.

“נולדתי למשפחה, כמעט כמו כל המשפחות, מצד אחד אוהבת, מקריבה, מאפשרת, אבל מצד שני מהססת, חוששת ומגבילה כשמדובר על נערה שחולמת ושואפת להיות חלוצה במשהו.

גדלתי במשפחה רגילה, כמעט כמו כל המשפחות גם במעמד, גם במסורת וגם במנהגים וגם במצב הכלכלי. אבל זה עדיין לא עצר אותי מלחלום ולהחליט שאני רוצה להיות שונה, אחרת, אני רוצה להרחיק לכת, אני רוצה לשבור טאבו, אני רוצה להתעלות מעל המובן מאליו, ואני לא כ”כ רוצה להסגר בתוך גבולות או הגבלות או איסורים.

אבל עדיין היתי נערה, אשר כוחה לשנות מוסכמות מוגבל ואשר אינה עדיין מסוגלת בכוחות עצמה לטפח ולחזק א תכוחה את יכולותיה בשביל לנצח ולכבוש פסגות.

לכן, סיימתי את בית הספר התיכון אבל משם התחחתי את תהליך הכיבוש שלי, תהליך כיבוש הפסגות.

אני , אוולין חדיד מכפר יאסיף, בת 32, נשואה לבשארה חדיד מוזיקאי ומורה למוזיקה ואמא לשני ילדים אהובים עבוד ואליאס.

בכיתה י”ב זכיתי באליפות ישראל בספורט אתגרי. אתגרי אומר ענפי ספורט חדשים, הנחשבים למסוכנים במיוחד וכוללים פעילות ואדרנלין. ספורט אתגרי כלל בד”כ אחד או יותר מהמרכיבים הבאים: מהירות, קיר טיפוס, סנפלינג, גובה וסכנה. רמת הסיכון מגוונת והיא משתנה בין הענפים השונים, בקיצור משחקי אקסטרים.

ידעתי שנטוע בי יצר מיוחד והוא התעניינות בעידנים ומרחבים ונושאים לא שגרתיים.
בגיל הזה לינה מחוץ לבית במהלך אימונים או פעילויות מבחינת המשפחה היתה אתגר, פעילויות בקבוצות מעורבות גם אתגר.

וכאן היתי  צריכה להוציא מעצמי יכולות הישרדות, מצד אחד לא לוותר, מצד נשי לא לשבור ראש בקיר המנהגים והמוסכמות, כי ידעתי שאם לא אאמץ לעצמי דרך ייחודית, במערכה שרק התחילה אני עלולה להפסיד.

התאמנתי מעט, אך באינטנסיביות, השקעתי את כל היכולות המנטאליות והגופניות שלי בריכוז גבוה והניע אותי החזון והחלום להיות “משהו” בענף הספורט, אך עדיין לא ידעתי להגדיר את ה”משהו” הזה באופן חד וברור.

שרדתי את השלב הזה.

הגעתי ללימודים אקדמאיים בוינגייט, למדתי ספורט כללי, וגם שיפוט כדורגל, עוד אתגר.
רציתי גם להצליח בלימודים וגם לעבור את כל החסמים המשפחתיים והחברתיים ולהגיע למשחקי כדורגל.
הגעתי לשיפוט ברמה של ליגה ארצית. שפטתי במשחקים בכפרים בחברה הערבית שכאשר ראו אותי, אישה, שופטת וערבי הם לא ידעו איך “לאכול” אותי,איך להתיחס אלי, אפילו דיברו איתי בעברית!!
ולא רק זה, התמודדתי בזירות מסוימות עם עוינות ועם סכנה, וכמו שאר השופטים קרה שהרבה פעמים חולצתי בכוח משטרתי מהמגרשים.
הוצע לי שוחד, קוללתי, איימו עלי….. ומה לא.

תקשיבו, מצד שני

לא מובן מאליו שאני אהיה בשילוב המוזר הזה, גם אישה, גם צעירה, גם ערביה וגם שופטת ועוד לבושה בלבוש המיוחד של השופטים וגם עובדת בתוך הזירה הגברית!!! היתי במרחב הזה עוף מוזר.

מפה התחילה דרכי בצעדים בטוחים לעוד מקומות אתגריים.

ההצלחות שלי בזירות האלה נתנו לי המון בטחון עצמי, פרסום, ייחודיות, נכנסתי לתחומים חדשים בספורט, זומבה, אימון כושר, אירובי, ספינינג..
כאן הבנתי שעליי לבסס לעצמי עסק עצמאי, לעשות דברים ייחודיים בענף בשוק תחרותי, להיות שונה, להציע משהו ייחודי.
עבדתי ימים כלילות, המצאתי ויצרתי סטים של אימונים חדשים לאחר שלמדתי את החומרים ואת מה שקיים ומה שאיננו, מה שישנו במקומות אחרים ואין לנו, שיווקתי את עצמי, הצעתי את עצמי לכל מיני ארגונים ומקומות עבודה.
לא הוביל אותי רק הצורך בפרנסה, אלא החלוציות והייחודיות ועשייה חברתית.

על הדרך היו המון לחצים חברתיים.

בשלב מסוים התחתנתי עם בשארה, ובסביבה בה אנו חיים לא מקובל שיהיה בבית היפוך תפקידים, אני היתי פרילאנסרית, היתי צריכה לעבוד הרבה שעות, להתאמן וליצור עבודה גם במסגרת הבית, זה דרש מבן זוגי הרבה שיתוף פעולה, הקרבה והתמודדות מול לחצי משפחה וסביבה.
הקשיים הללו לא מנעו ממני להמשיך את הדרך בה התחלתי, לא רציתי להקריב את הקריירה שכבר בניתי ואת ההצלחות שכבר יש לי.

נכנסתי לזירות חדשות, עבדתי עם פגועי נפש, עם נוער בסיכון, עם נערות במוסדות נעולים, ובבתים חמים עם נשים, עם ילדים בגיל הרך, עם עובדים במחלקות וארגונים למיניהם ועוד.

לא הרפיתי לרגע מהשליחות שחשתי לאורך כל הדרך

ברמה האישית ובזוגיות והמשפחה חשתי נתמכת, מסופקת, מקבלת חיזוק ופרגון, היתה הקרבה אדירה מצד בן זוגי ושני ילדיי בגלל האינטסיביות של העבודה שלי, בגינה נעדרתי מימי הורים בבית הספר, בשארה היה שם במלוא האחריות, נעדרתי מאירועים משפחתיים, מחיי חברה ואף מחיי זוגיות…. בדרך שלי לכיבוש הפסגות ומימוש החלום הייתי צריכה לשלם מחירים, והיתי צריכה לגרום לאהובים שלי שחיים איתי גם להקריב. אבל ההדדיות קירבה אותנו וליכדה אותנו, לרגע לא נתנו לדרך הקשה שלי בבניית הקריירה וביסוס המקצוע להזיק או להפריד או לפרק, להיפך!!

הודות לתמיכה ולעידוד, ובגלל שעוד לא הייתי רוויה ומסופקת עד הסוף מעוד אתגרים ועוד אפשרויות, הוספתי לקורות החיים שלי עוד 2 הצלחות שאני מאוד גאה בהן: בשנת 2013 נבחרתי לאשת השנה בענף ספורט וזכיתי להתקבל כמאמנת כושר לדו קיום במרכז פרס לשלום.

לסיום יש לי חזון: אני רוצה לבסס לעצמי עסק פרטי, מותג שיהיה רק שלי, שנותן מענה בענף הספורט המגוון לכל האוכלוסיה, גם לאוכלוסיה המבוססת וגם לאוכלוסיות המוחלשות או לאוכלוסיות מעוטות הכנסה ואוכלוסיות עם צרכים מיוחדים.

מקווה שאגשים לעצמי את החלום”

במהלך ההרצאה של אוולין, בין דמעות ההתרגשות וההשראה הבנתי שגם לי יש לי חזון, אני רוצה לשפר את מעמד הנשים באמצעות הכלי שבו אני כותבת, בלוגים. זה העולם שלי, זה מה שאני הכי טובה בו, ואין לי ספק שביולי, כשנסיים את הקורס אני אצליח. קצת. להתחיל לעשות אדוות גלים על נהר של מישהי אחרת, כדי שתגיע למחוזות רחוקים.

עוד מהבלוג של יונית צוק

תצוגה מקדימה

מכתב של נערה אמיצה שדורשת שוויון

לפני חצי שנה סיימתי קורס של מנהיגות סדר חברתי חדש של ויצ"ו, ומאז משהו אצלי במודעות הנשית/ מגדרית השתנה, התעבה, התחדד. היום קראתי בפיסבוק של רבקה נוימן, מהאגף לקידום מעמד האשה בויצ"ו, סיפור מדהים של נערה בת 17.5 מתל אביב בשם...

תצוגה מקדימה

אשה עם שפם

כשהייתי בחטיבת הביניים, היתה לי מורה לביולוגיה בשם לילית. לילית ענדה עגילי ענק כי היא  טענה שהם מעניינים את התלמידים מספיק בשביל שהם לא יוכלו להסיר ממנה את העיניים. כך או כך, יום אחד המורה לילית פנתה אלי מול כל הכתה ואמרה:...

תצוגה מקדימה

בלוג אחד בשבוע: הבלוג של יעל יניב

בפוסט זה אני חורגת מהרגלי, ומצרפת גם מתכון וגם ראיון. למה? הכל בזכות יעל יניב המקסימה. הגעתי אליה, עוד כשגרנו בארץ,  באישון לילה לראיון (הראיון התחיל בסביבות 21:00 והסתיים לאחר חצות, רק בגלל...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה