הבלוג של יונית צוק

אמאעובדת

חיי הם כספר פתוח. תיאור העשור הרביעי לחיי. אמא, אשת רופא, עצמאית, חוקרת בלוגים, אשה, קופריטרית, מכורה לאינטרנט.

עדכונים:

פוסטים: 199

החל מיולי 2010

כמה עצות איך להפוך את שנת 2014 לטובה יותר בשבילך, בשבילי, בשבילנו.

29/12/2013

סוף שנה אזרחית, רגע של סיכומים. אוהבת את התחושה הזאת של הסתכלות לאחור, כדי לבדוק מה היה טוב, מה היה רע, ואיפה אפשר להשתפר לטובת שנה טובה יותר. אבל רגע, רגע, בשנה האחרונה ביליתי באמריקה, הסיכום יהיה לא פיירי בעליל. לא פיירי, כי כל דבר שאני אגיד או אתלונן תהיה תגובה של “את עילאית ומתנשאת, תחזרי לאמריקה”. אז, החלטתי לסכם את השנה הזאת, לא מהכיוון של “ההיא שחזרה מאמריקה  ונפתחו לה העיניים”, כי זה בכלל לא קרה. העיניים לא נפתחו לי באמריקה, הן היו פקוחות עוד קודם, הרבה קודם. אלא לסכם את הדברים שבאמת אפשר לשנות, שאפשר לשפר, אם ניקח כמה דברים לתשומת הלב. ולאמריקה אין שום קשר לכתוב.

חלק מהדברים שמעצבנים אותי, שתמיד עצבנו אותי:

למי שמכיר אותי עוד מהיסודי, אני היתי החנונית שהלכה למורת הכיתה כדי להתלונן על אלו שהפריעו, שהרימו יד, שעשו רעש, שהתנהגו לא כשורה. נראה לי שהיום קוראים לזה “ילד כאפות”. כן. זאת אני. ואני גאה בזה. למה? כי לא נראה לי הגיוני שמורה צריכה לצעוק ולהעניש 30 תלמידים בגלל ילד חצוף אחד שמחליט לא לההפריע לעצמו (במקרה הטוב) ולהפריע לכל הכיתה (ברוב המקרים). כן, לא נראה לי הגיוני שבטיול שנתי, ילדים יזרקו פצצות סירחון למגורי הבנות, אני יודעת, אני יוצאת פה סופר חנונית, אבל אף פעם לא הבנתי איזו הנאה מקבל צד אחד, כשהוא גורם לסבל של צד אחר. ילדים משועממים.

והיום, זה לא כל כך שונה. רק שאני כבר לא מתלוננת מול האנשים ה”מופרעים” כי זה מפחיד אותי. אני כבר לא אתלונן על הערסית בגינה שמפצחת גרעינים ומפזרת את הקליפות על הרצפה ללא הפרעה (והילדים שלה, בדומה לה מפזרים את שקיות החטיפים על הדשא, כאילו שהם לא רואים את הפח שמולם). אני כבר לא אתלונן על הנהגת שצעקה עלי אתמול “מטומטת, מי נתן לך רשיון יא אפסית” כשנסעתי לאט כי ראיתי שני ילדים רצים אחרי כדור. אני כבר לא אתלונן על נהג המשאית בכביש ארבע שצפצף לי פעמיים, כדי שאתקדם 10 ס”מ לפני הרכב שלפני, ועוד פעם אחת צפצף כשהרמזור עבר לצהוב. אני כבר לא אתלונן, כי זה לא יעזור. התלונות נופלות על אוזניים ערלות, ובעיקר, כי אני מפחדת לשלומי.

כשהתבגרתי הבנתי, שבעצם הבעיה העיקרית של ההתנהגות במדינה שלנו, היא בהיותנו מחונכים על ערכי “צבא העם”. קרי, אנחנו לוקים בחינוך ובתרבות מנקודת מבט מאוד גברית, לוחמנית, כובשת, ובעיקר לא מכבדת. לא מכבדת את האחר, את השונה ואת זה שלא נמצא בקריטריון “העדר”.  חברה שמושתתת על ערכי ההירארכיה הצבאית, הבטחונית, הפטריארכלית- יש בה משהו מאוד לוחמני, עצבני וסגור.

הבנתי שלחנונים אין פה מקום, כי הם “פראיירים”, ובשביל לא להיות פראייר צריך לדעת איך לחיות בקומבינה, איך לא להדפק, איך לרמות “בקטנה” , ובעיקר איך לשמור על התחת של עצמך תוך כדי שימת זין אחד גדול על היתר.

יש המון דברים מאוד יפים במדינה שלנו, אבל לצערי, היופי יוצא בעיקר כשקורים משברים, ארץ של מלחמות. כשיש מישהו פצוע, חולה, או זקוק לעזרה קיצונית, כל הארץ תקום על רגליה כדי לתרום, להפיץ ולהגן. אבל למה צריך להגיע למצב כזה? למה אנחנו לא יכולים להגיד “שלום” כשמישהו עובר ברחוב. כן, אני לא מכירה את המישהו הזה, אבל זה מאוד כיף כשאומרים “שלום” עם חיוך למי שעובר לידינו או לאדם שעולה במעלית איתנו בבנין.

כשנכנסו לדירה – במהלך יותר מחצי שבוע הבית שלנו היה מלא בקרטונים מקופלים, כי חיכינו ליום של איסוף הזבל העירוני . היה נורא לא נעים בבית, אבל לא היתה ברירה. שלושה ימים לאחר מכן, אנחנו מקבלים טלפון מירדנה מועד הבנין לאסוף את הקרטונים שלנו מחדר הזבל, כי זה לא המקום של הקרטונים. לאחר בירור קצר, הבנו שעוד משפחה הגיע לבנין, יומיים אחרינו, אבל היא שמה זין על חוקי העיריה ואיסוף הזבל. וואלקם טו ישראל. פנינו אליהם, אמרנו להם שיקחו את הקרטונים הביתה ויזרקו ביום האיסוף ממקום האיסוף, בואו נגיד ככה, אנחנו עכשיו גם יודעים מי זורק את בדלי הסיגריה על הדשא מהחלון ולא אוסף את הקקי של הכלב שלו….

ומתוך התגובות שכתובות על הדף ליד המעלית: “מה הבעיה? חתולים יתחממו כך בחורף. תנו לחיות לחיות!!!, ועוד יומיים נסבול ממחלות. סתאםםםםם”
“טוב כפרה”, “מי שכתב את זה הכי מכוער בארץ”.

אני מרגישה שאנחנו רק עונים, מטקבקים, ומתקוטטים מילולית (במקרה הטוב), בלי להקשיב, בלי לעצור לרגע ולהבין שאם אני עושה טוב למישהו אחר, אני עושה טוב לעצמי, ואם אני לא אזרוק את קופסאות הקרטונים מתחת לבנין, זה לא יגרום רק לשכן שלי להרגיש טוב עם סביבת המגורים שלו, גם לי זה יעשה טוב, כי זאת סביבת המגורים גם שלי.

מדכא, הא.

מזל שיש לנו יכולת לעשות שינוי, יכולת קטנה, בדבר שהוא נורא קטן, אבל משמעותי. כי הוא מדבר על “כבוד הדדי” על חינוך דור העתיד ועל תקווה שמעשה אחד יכול להוביל לשרשרת מעשים של כבוד.

ב5 לינואר עולה להצבעה בכנסת  הצעת חוק חדשה המבקשת לאסור עישון בגני שעשועים ציבוריים לילדים ובטווח של 10 מטרים מהכניסה לגני ילדים. הצעת החוק, אותה הגישו חברי הכנסת  - יואל רזבוזוב, בועז טופורובסקי, אלעזר שטרן ומרדכי יוגב, היא פרי יוזמה של איגוד רופאי בריאות הציבור והחברה הרפואית למניעה ולגמילה מעישון בישראל של ההסתדרות הרפואית בישראל. חברתי היקרה טלי בריל יצרה קמפיין בשת”פ ההסתדרות הרפואית, שמטרתו העלאת מודעות הציבור להצעת החוק, על מנת שנוכל כולנו לעורר קצת מהומה, כדי לשנות דבר קטן אחד, אבל גדול.

בנוסף לנזקים שבחשיפה לעישון, בשנת 2011 הגיעו 64 ילדים לבתי חולים אחרי בליעה של בדלי סיגריות בגני משחקים או בביתם.

צילום אפרת שיין

סיגריות זה לא משחק ילדים - צילום אפרת שיין

כפי שכתוב בהצעת התיקון לחוק:

“מטרתה של הצעת חוק זו הינה להגן על ילדים מפני העישון ונזקיו בסביבה הציבורית שבה הם נמצאים לרוב. החוק הקיים למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ”ג-1983, אכן אוסר על עישון בקרב גן ילדים, מעון ילדים או בית ילדים, אך חסרים בו שני רכיבים משמעותיים הנמצאים בהצעת חוק זו;

הרכיב הראשון הוא יצירת טווח נקי מעישון שהינו 10 מטר מהכניסה למקומות שלעיל. טווח זה הינו הכרחי על מנת למזער את הסכנה של עשן סיגריות המגיע מחוץ למקום עצמו, אך משפיע באופן ישיר על בריאות הילדים.

הרכיב השני הוא הוספת גן שעשועים לילדים לרשימת המקומות שבהם נאסר העישון. גן השעשועים הינו מרחב ציבורי שבו שוהים לרוב תינוקות וילדים רכים עם הוריהם, לעתים גם נשים הרות. כיום ילדים חשופים לנזקי העישון, הן על-ידי שאיפת העשן והן על-ידי חשיפה לחומרים מזהמים הנשארים על הקרקע, לרבות תופעה מסוכנת ושכיחה של בליעת בדלי סיגריות.  ”

אז מה צריך לעשות כדי ש2014 תהיה טובה יותר?

כדי שהחוק יקודם צריך תמיכה מהציבור. צריך להעלות את המודעות בקרב הציבור כדי שזה יגיעו לתודעת הח”כים. אם זה חשוב לכם, כמו שלי זה חשוב, שתפו, דברו, הקימו רעש על הדבר הזה, על האויר שאנו והילדים שלנו נושמים.

אחר כך כדאי לחייך, ואחר כך להגיד “הי” או “שלום” גם למי שלא מכירים, להחזיק את דלת המעלית או דלת הכניסה כשמישהו מגיע, לחכות שקודם ירדו מהרכבת, ורק אחר כך לעלות, לא לצפצף כל כך הרבה כשאתם באוטו, לחכות בסבלנות לנהג שמחנה ברחוב, לא לעקוף כשמישהי עוצרת – יתכן וזה בגלל שאנשים חוצים את הכביש, תסתכלו ימינה ושמאלה – יש שם “אח שלי” שצריך להיות לכם אכפת ממנו. ,תאספו את הקקי של הכלב שלכם, תרימו את בדלי הסגריות וזרקו לפח, אל תשתינו באמצע הדרך – זה לא שנסיעה בארץ לוקחת שמונה שעות מתחנת דלק אחת לשניה (לא מדובר על פעוטות בגמילה) , לקום מהכסא באוטובוס או בתחנה כשרואים מישהו מבוגר או אשה בהריון, תסתכלו סביב ותגיבו בהתאם, בחמלה, באכפתיות. או בקיצור – צריך להתנהג כמו בימי מלחמה, גם בשגרה הטובה.

אתם בוודאי מכירים את הסרטון הזה, שהילדים מחכים את התנהגות ההורים. תארו לכם שהינו מתנהגים קצת אחרת, איזה עולם יפה, אז, הינו משאירים לילדים שלנו.

embedded by Embedded Video


[1] פרוטוקול הדיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת מיום שלישי, כ”ט בסיוון התשע”ב (19 ביוני 2012), בעמ’ 7.

עוד מהבלוג של יונית צוק

תצוגה מקדימה

מכתב של נערה אמיצה שדורשת שוויון

לפני חצי שנה סיימתי קורס של מנהיגות סדר חברתי חדש של ויצ"ו, ומאז משהו אצלי במודעות הנשית/ מגדרית השתנה, התעבה, התחדד. היום קראתי בפיסבוק של רבקה נוימן, מהאגף לקידום מעמד האשה בויצ"ו, סיפור מדהים של נערה בת 17.5 מתל אביב בשם...

תצוגה מקדימה

אשה עם שפם

כשהייתי בחטיבת הביניים, היתה לי מורה לביולוגיה בשם לילית. לילית ענדה עגילי ענק כי היא  טענה שהם מעניינים את התלמידים מספיק בשביל שהם לא יוכלו להסיר ממנה את העיניים. כך או כך, יום אחד המורה לילית פנתה אלי מול כל הכתה ואמרה:...

תצוגה מקדימה

בלוג אחד בשבוע: הבלוג של יעל יניב

בפוסט זה אני חורגת מהרגלי, ומצרפת גם מתכון וגם ראיון. למה? הכל בזכות יעל יניב המקסימה. הגעתי אליה, עוד כשגרנו בארץ,  באישון לילה לראיון (הראיון התחיל בסביבות 21:00 והסתיים לאחר חצות, רק בגלל...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה