הבלוג של יונית צוק

אמאעובדת

חיי הם כספר פתוח. תיאור העשור הרביעי לחיי. אמא, אשת רופא, עצמאית, חוקרת בלוגים, אשה, קופריטרית, מכורה לאינטרנט.

עדכונים:

פוסטים: 199

החל מיולי 2010

חזרנו ואנחנו עדיין על הרפסודה, מלאים בהורמונים ומנסים שלא לבצע נחיתת אונס. החזרה לארץ המובטחת ללא כיסוי ההבטחות.

17/12/2013

שבועיים וחצי אחרי הנחיתה בארץ. הדברים מתחילים קצת להתבהר. תיארתי לחברותי בקבוצת הפיסבוק “נשים ברילוקיישן” אודות ההרגשה שלי, רגע אחרי הנחיתה. הרגשה של יולדת טריה, מוצפת בהורמונים, מבינה שהכל מסביבה זז, מוכר, שונה, מעורבל חושים. תחושה של היי. אבל אחרי תקופה סופר קצרה, האם נשארת עם ילדה צווחת, ציצי שורף, כאבי מחזור ומבט של הלם ומבוכה בעיניים. ככה אנחנו גם קצת מרגישים.

אני לא נכנסת לדיון של “אמריקה מול ישראל” כי זה דיון גדול עלי, מה גם שהתקופה שהינו באמריקה לא נחשבת לשהות מספיק “חוקית” כדי לקחת צד במשחק ההאשמות ההדדי. הדיון אינו רלוונטי, וכל ההתמודדות של החזרה לארץ היא פשוט התמודדות של מעבר ממקום אחד למקום אחר.

בשנה וחצי האחרונות גרנו ב5 דירות שונות, ארזנו 3 פעמים תכולות דירה, הבנות היו ב 4 מסגרות גנים שונות, עזבנו עבודות, והתחלנו שגרת עבודה /לימודים חדשה. ושוב עזבנו. ושוב נחתנו. והפעם זה לתמיד.

כך חשבנו, לפחות.

מסתבר, שהדברים, עד כמה שמנסים לארגן הכל פיקס, לא הולכים חלק כמו בטבלאות האקסל היפות שלי.

הכיריים לא הגיעו בזמן, הינו שבועיים ללא אפשרות לבשל אוכל חם נורמלי לבנות, אבל על זה כבר הלנתי פה.
הדירה, שבמיקום מ-ע-ו-ל-ה, לתחילת העבודה של המגדלור בבית החולים, עם סלון גדול, וחלוקה מצוינת של חדרים, אבל מה כל זה שווה, אם אי אפשר להדליק יותר משני מכשירי חשמל ביחד, כי מערכת החשמל בבנין מאוד ישנה, והדוד כל כך קטן, שאת הבנות אני צריכה לקלח במרווחים של חימום מים בקומקום…המזגן שדלף, החליט שהוא עייף וכל הזמן נכנס למוד של המתנה.
ובעל הבית – איש נחמד, באמת, אבל אנטיפט ברמות שאין לתאר. “כבר הוצאתי מספיק כסף על השיפוץ של הדירה, אני לא מוסיף שקל”. נעים.

והדובדבן שבקצפת –
במהלך השנה בה הינו באמריקה, ביקשנו מהמנהל של המגדלור התחיבות לתקן, כדי שנוכל לתכנן את החזרה שלנו לארץ. המנהל, התחיב לתקן בינואר. שמחנו מאוד, ומילאנו את טבלת האקסל עם המשימות המותאמות לאזור. נחשו מה. אין תקן. אין. יהיה מתישהו, לא בטוח מתי. אבל נורא רוצים שהוא יחכה עד שיהיה תקן, כדי שהוא יהיה מומחה אצלם. או כמו שסגן מנהל בית החולים אמר: “אנחנו שלחנו אותך לאמריקה, בכוונה שתחזור אלינו”.

אז, מר סגן מנהל יקר, זאת אשתו של המגדלור, הוא לא יכול להגיד לך בפרצוף, אבל אני כן (פה גדול, ככה אני).
אתה לא שלחת אותו לאמריקה, ביקשנו מלגה מכללית וגם מבית החולים, מלגת מחקר, אבל טענתם שאין לכם. אז מצאנו (בקושי) את 150,000 הדולרים שנדרשו כדי לצלוח את השנה הזאת. ולא, לכם לא היה אף חלק בסכום.

בהמשך אמרת למגדלור שיחכה עד שיהיה תקן. נחש מה, חצוף, במשך שנה התראנו בפניכם על מועד החזרה של המגדלור, אם היתם מסתכלים טיפונת קדימה, היתם מסוגלים לבנות את מסמך אקסל “תקני מומחים 2014 במחלקות”, ולשריין לו מקום. (כפי שטענתם כל השנה שאתם  מחכים לו, כי הוא ממש נדרש במחלקה) ועוד משהו, יש כזה דבר מוזר שנקרא תשלומי גנים, שכירות ומחיה שלנו והם, נחש מה, לא מחכים עד שימצא התקן.

אז זהו, המגדלור התחיל לשלוח קורות חיים לבתי חולים אחרים. אין לי ספק שיחטפו אותו, הוא כבר קיבל הצעה לא רעה, אבל , נו, שוב להתעסק עם קרטונים ואריזות?

והבנות? איך הן מתאקלמות?

כבר מזמן טענתי שהן הסנסוריות הכי טובות שלנו.

לנעה קשה, אני גם מתלבטת אם שיקול המיקום הקרוב של הגן הפרטי היה שיקול נבון מצידנו. היום הגננת אמרה לי “תראי, הג’ינסים נורא יפים של נעה, אבל נראה לי שקר לה, אולי תקני לה חליפות פוטר?” ובאופן טבעי ולא שקול עניתי לה: “פוטר? זה ממש מכוער”. לא יכולה, סליחה, באמת, לא יכולה להלביש את הבנות שלי בפיג’מות ולשלח אותן ככה לגן. עשיתי את זה לפני שנסענו לאמריקה, והבנתי שזה נוראי.
ולענינים קצת יותר קריטיים בגזרת השפה –  אני רואה אותה נלחמת בשפה. היא עוד לא מדברת, אבל היא מתקשרת מעולה. יש לה שפה משלה, היא פשוט המציאה מילים. לא בעברית ולא באנגלית. שפת נעה. בשבוע האחרון אנחנו שמים לב שהיא מתחילה לחזור אחרינו על המילה האחרונה של המשפט וזה מקסים ומצחיק. לפחות, סוף סוף האו האו הפך לגורדון.

ותמרי? אחחחח. להתמוגג מהילדה הזאת. בסוף היום הראשון כבר סיפרה לי הגננת שהיא מרגישה כאילו תמר שנתיים בגן. ומצד שני, אני לא בטוחה אם היא או אני בשוק מהילדים. הם חמודים מאוד, אבל “אמא, הילדים לא מנומסים, הם כל הזמן דוחפים”. והגננת? אני מאמינה שהיא בסדר, אבל להגיד לילדים “כל מי ששכח לשים את השם שלו על הקיר שישים עכשיו” ולהמשיך לצייר עם הבנות את שלטי החורף, במקום להסתכל על התקפת הבודדים על קופסת השמות ולהחליט שפה צריך לחנך לעמוד בתור או שורה ולתת כבוד אחד לשני. אבל נו, אני ראיתי את פרצופה ההמום של תמר כשעדר הבנים רץ לעבר הקופסא (שהיתה בידיים שלה), ואמרתי לה:”תמרי בואי הצידה, נחכה שהם יסיימו ואז אנחנו נחפש את השם שלך בשקט”. וכל היום התלבטתי אם להגיד לגננת או לא על רעיון העמידה בתור. בסוף לא אמרתי לה.

והיום, במסיבת יומולדת של אחת מתלמידות הגן, המפעילה (אל תשאלו, בחיי, הרגשתי נחיתת אונס אמיתית, למה לא אמרתם לי להצטייד באטמי אוזניים) חילקה לכל אחד בלון. היא עשתה את זה בצורה מאוד יפה ומוכשרת, אבל, נו, ילדים. אומרים להם “רק מי שיושב בשקט ומוחא כפיים יקבל בלון”. נחשו מה היה. היחידה שנשארה לשבת זאת תמר. ולא, היא לא קיבלה את הבלון הראשון, ולא השני, ולא השלישי…ואז היא באה אלי כם פרצוף “התלמידה החדשה מאמריקה” ואמרתי לה:”תמרי, נו, זה קצת שונה פה, אל תדאגי, הבלון יגיע אליך בסוף, שבי ותהיי רגועה”. והבלון באמת הגיע בסוף. אבל נצבט לי הלב. היא היתה אחרת.

לא הכל שחור, הלו”ז שלי מלא בפגישות – חלקן פגישות עם חברות ישנות וחדשות וחלקן (רובן) פגישות עבודה. וכנסי שיווק, שכל עוד אין לי עבודה שבה עושים לי פרצופים על בקשת תקציב לכנס, אני יושבת וסופגת על חשבוני. אני מאוד נהנית סוף סוף להרים את החכות שזרקתי בשנה האחרונה באמריקה. החוט היה מאוד ארוך וטראנסאטלנטי אבל וואו, הדגה פשוט משובחת. התגעגעתי לבגדי עבודה, לאיפור ולמינגלינג עם אנשי מקצוע בתחום שלי.

צורות ההתמודדות שלנו עם המצב שונות. הוא מבשל. אני בספרים (וגם אוכלת). רכשתי לי ספר שיווק באינטרנט חדש, בעברית, שחיכה לי שנה שלמה לרכישה כי אין לו גרסת קינדל  ולא רציתי משלוח לחו”ל. (חבל על האוברוויט). ולבנות קניתי ספר מעולה, שמדבר על “האחר”, הקושי של להיות שונה בזוית הראיה של האחרים, וההתמודדות עם הדחייה החברתית. ספר שנקרא “משהו אחר” של הסופרת קתרין קייב. ספר שכתוב בשפה מאוד יפה וקלילה, איורים שממחישים המון רגש, והעלילה פשוט מתישבת כמו כפפה, לכאלה שהם במצב שלנו – שם ולא שם, תלושים קצת מהמציאות, אלו שמעבירים המון חפצים ימינה ושמאלה ושוב ימינה, ומכניסים לארון ומוציאים מהארון ושמים על השולחן ומעבירים למגירה, ואז כשצריך את המשהו הזה, לא זוכרים איפה הנחנו אותו בפעם האחרונה.

כמו שחברה שלי אומרת לי, היום את אומרת משהו שבגללו אני דואגת כל היום, ולאחר יממה, אני  מתקשרת כדי לעודד אותך, אבל את ממשיכה בחייך, וכבר לא צריכה עידוד. אז את המסר הזה אני כל הזמן מעבירה לבנות ולמגדלור – עברנו שנה של שינויים מהקצה אל הקצה וזה רק חיזק אותנו,  אנחנו עדיין על הרפסודה. קשורים יחדיו , נעבור הכל, ה-כ-ל. זה רק ענין של זמן. ואני, כבר מזמן לא מתווכחת עם עוגיות מזל.

עוד מהבלוג של יונית צוק

תצוגה מקדימה

מכתב של נערה אמיצה שדורשת שוויון

לפני חצי שנה סיימתי קורס של מנהיגות סדר חברתי חדש של ויצ"ו, ומאז משהו אצלי במודעות הנשית/ מגדרית השתנה, התעבה, התחדד. היום קראתי בפיסבוק של רבקה נוימן, מהאגף לקידום מעמד האשה בויצ"ו, סיפור מדהים של נערה בת 17.5 מתל אביב בשם...

תצוגה מקדימה

אשה עם שפם

כשהייתי בחטיבת הביניים, היתה לי מורה לביולוגיה בשם לילית. לילית ענדה עגילי ענק כי היא  טענה שהם מעניינים את התלמידים מספיק בשביל שהם לא יוכלו להסיר ממנה את העיניים. כך או כך, יום אחד המורה לילית פנתה אלי מול כל הכתה ואמרה:...

תצוגה מקדימה

בלוג אחד בשבוע: הבלוג של יעל יניב

בפוסט זה אני חורגת מהרגלי, ומצרפת גם מתכון וגם ראיון. למה? הכל בזכות יעל יניב המקסימה. הגעתי אליה, עוד כשגרנו בארץ,  באישון לילה לראיון (הראיון התחיל בסביבות 21:00 והסתיים לאחר חצות, רק בגלל...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה